אלגרה אשכנזי שבתאי
alegra ashkenazi shabtay
(1942)

Short Biography

Parents (Father) שמעון שבתאי (Mother) אסטריאה אסתר שבתאי עמנואל
Siblings (Brother) יוסף פיקו שבתאי

Born וריהLived רמת גן

סיפור חיים

אלגרה אשכנזי שבתאי


שנות המלחמה

נולדתי באוקטובר 1942 בשכונה היהודית בווריה, בצפון יוון. נקראתי בשם סבתי, אם אבי, אלגרה (שמחה), שונחולה..

הורי נולדו בווריה, אמי בשנת 1920 ואבי בשנת 1911, והקשר ביניהם החל בהיותם ילדים בשכונה. על פי הפולקלור המשפחתי, אבי שהיה מבוגר מאמי בתשע שנים, חיזר אחריה זמן רב עד שנעתרה לחיזוריו. הם נישאו בשנת 1941 ובתחילת נישואיהם התגוררו בבית הורי אבי.

החיים בווריה היו טובים. היהודים התגוררנו בעיר העתיקה בבתים עתיקים ומחוברים אלו לאלו. הקשרים בין המשפחות היהודיות היו מצוינים והתקיימו חיי חברה, תרבות ודת פעילים. גרנו באזור הררי שלרגליו,  בקניון צר ועמוק זרם  נהר הברבוטה. לאורכו היו בתי קפה ומסעדות. נהגנו ללכת לאורכו, לאכול ארוחת ערב על גדת הנהר כשאנו מצננים אבטיח במים  או לשבת על מרפסת מסעדה ולצפות במים הגועשים.

השכונה היתה מוקפת בחומה ושער הכניסה אליה פנה אל הרחוב. עד היום ניתן למצוא כתובות בעברית וסמלים יהודיים על חזיתות הבתים. במרכז השכונה היה בית הכנסת (ששופץ בשנים האחרונות) ובו נערכו אירועי הקהילה. הבית שמול בית הכנסת היה בבעלות הורי אמי. הבית הפינתי שליד בית הכנסת היה שייך להורי אבי. אחד מצדדיו נבנה בקצה ההר והבית נראה כעומד ליפול לתהום.

הורי התגוררו, לאחר נישואיהם, בבית הורי אבי, מרחק מטרים ספורים מבית הורי אמי, לאה וראובן עמנואל. כילדה, ביתם נראה לי גדול ומרווח, היו בבית מרתף וקומה עליונה, ומחלון חדר השינה של הורי נשקף עץ תאנה עתיק ותחתיו עמוק למטה, זרם נהר הברבוטה. נוף יפיפה.

הורי ספרו שהחיים היו טובים ונעימים. היו חיי קהילה ערים ועזרה הדדית בין המשפחות, כך גם הקשרים עם השכנים היוונים היו טובים ומכבדים. הורי אמי היו אנשים אמידים, עסקו בסנדלרות והחזיקו מספר חנויות. סבי, ראובן עמנואל, היה רב הקהילה בווריה. הורי אבי עסקו אף הם במסחר.

הורי נישאו בשנת 1941 ושנה לאחר מכן נולדתי. כפי הנראה, אמי ילדה אותי בבית, בעזרת מיילדת. נולדתי אל תוך המלחמה, הגרמנים כבר נכנסו לסלוניקי ובסוף שנת 42 החלו להגיע שמועות שהגרמנים בדרכם מסלוניקי אל ווריה, מרחק שעתיים נסיעה, כדי לאסוף את הגברים הצעירים. החליטו במשפחה שהגברים יעזבו את הבית ויברחו לכפרים שסביב ווריה. אבי, שמעון, ודודי מנטש (מורדכי), אח של אמא, הצטרפו לפרטיזנים ועזבו אותנו. בתחילת שנת 43 החליטו אמי ודודתי, שתי נשים צעירות בתחילת שנות העשרים לחייהן, לברוח אל ההרים. הם שכנעו את הוריהם להצטרף לבריחה אך הסבים שלי, שהיו אז בשנות החמישים לחייהם, החליטו להישאר בביתם כדי להשגיח על הרכוש.  כל מי שלא ברח הגיע לאושוויץ.

וכך ברחו שתי הנשים הצעירות: אמי עם תינוקת בת חצי שנה (זו אני), ודודתי, שהיתה בחודשי הריון מתקדמים. הן בחרו בחיים.

צפון יוון היא חבל  ארץ הררי וקשה להליכה. כנראה שאמי ודודתי לא הרחיקו לכת, ושלושתנו התחבאנו בכפר כלשהו. הכפריים היו טובים, ידעו שאנו יהודים והסתירו אותנו. אמא ספרה שבאחד ממקומות המחבוא נפגשה במקרה עם אחיה אברם שברח עם אשתו, בנו ובתו. לאחר המלחמה, בשנת 1950, עזב הדוד אברם את יוון ונסע לארה"ב. הקשר עם משפחתו לא נשמר.

אמי ודודתי ברחו אתי ממקום למקום כדי לשרוד. שנים אחר כך, אמא ספרה שבשלב מסוים התייאשה. ההליכות הארוכות עם תינוקת על הידיים ומזוודה, והעזרה שנתה לדודה בהריון, הותירו אותה ללא כוחות. היא החליטה למסור אותי לכומר בכנסייה. הכומר הזה, יתכן שהכיר אותה, לקח אותי על ידיו והתחיל ללכת ומיד אמא התחרטה. הוא שיחק אתה קצת, כביכול הוא מסרב להחזיר לה את התינוקת, ובאיזשהו שלב, החזיר אותי. אותו כומר עזר לאמי ודודתי. זכור לי שלאחר המלחמה כששבנו לווריה הוא הגיע לבקר אותנו בחגי הנוצרים ותמיד התקבל בחום.

אמא ספרה שהייתי תינוקת בכיינית וצרחנית, ובזמנים שהגרמנים נכנסו לכפר זה או אחר, לחפש יהודים, אמא סתמה לי את הפה שלא אסגיר אותם בבכיי.. לא סבלנו רעב, הכפריים נתנו לנו חלב, גבינות ולחם, אבל אני שנאתי חלב וגבינות ואמא התחננה שאוכל ואשתה. 

כשהגיע זמן הלידה של הדודה אמי שמשה כמיילדת שלה, ואולי גם לקחו מיילדת כפריה. ואכן לאמא היה קשר שונה ומיוחד עם הבן שנולד, יוסף-פפו.

עד היום לי ולמשפחתי קשרים חמים והדוקים ביותר עם בני דודיי, פפו עמנואל ואחיו ראובן (שנולד לאחר המלחמה). 

במשך שלוש שנים, עד ליום השחרור, הסתתרנו בכפרים בצפון יוון. האבות היו במקומות אחרים, אך מידי פעם נפגשנו. כשהסתיימה המלחמה הייתי בת שלוש. זיכרונותיי מן התקופה נבנו על בסיס סיפוריה של אמי שהיתה מספרת סיפורים מופלאה.

לאחר המלחמה

חזרנו לבית שלנו בווריה, לאחר המלחמה. הקהילה הצטמקה מאוד. יהודים שלא ברחו להרים, נלקחו לאושוויץ ובהם, ארבעת הסבים שלי וחלק מאחיהם ואחיותיהם של הורי.

אבא חזר לעבוד בחנות הנעליים, והחיים נמשכו, אך לא היו כמקודם. הקהילה הצטמקה, המצב הכלכלי הלך והורע ומנגד, הרעיון הציוני הלך והתחזק. אבא מכר את נכסי המשפחה והתחלנו לתכנן את עלייתנו ארצה וכמונו גם שאר המשפחות היהודיות בווריה.

בשנת 1946 בווריה, נולד אחי יוסף (פיקו), הקרוי על שם סבי יוסף שבתאי.

בשנת 1950 עלינו לארץ. הגענו לנמל פיראוס ומשם, באוניה לחיפה. הייתי כמעט בת שבע. אני זוכרת איך התכנסנו בחרטום האוניה והתחלנו לשיר את התקווה כשנמל חיפה הלך והופיע לנגד עינינו.

החיים בישראל

הגענו היישר אל תקופת הצנע בארץ. הדוד מנואל (מנה), אח של אמי עלה לארץ בשנות השלושים כחלוץ. הוא התגורר בדירה גדולה בשכונת שפירא בתל אביב. הוא לא נתן לנו ללכת למעון עולים, והתעקש שנבוא לגור איתו ועם משפחתו הגדולה. לשם כך, אף סגר את מרפסת הבית וסידר לארבעתנו חדרון. גרנו אצלו במשך תקופה מסוימת. לפנינו התגוררו בביתו הדוד מנטש (מוטי), אשתו ושני ילדיהם שעלו לארץ מעט לפנינו.

ההתחלה היתה קשה. אבא התקשה למצוא עבודה וחיינו על החסכונות הרבים שהבאנו עמנו. בשלב מסוים החליטו אבא ואמא שהגיע הזמן לרכוש דירה, אך כיוון שכספם אזל, קנו דירה בדמי מפתח בשכונת שפירא, ברחוב חכמי אתונה.

הורי היו מסורתיים, הלכו לבית הכנסת, שמרו שבת וחגים, כשרות והדלקת נרות, אך ללא קיצוניות. אמא שלי, שהיתה בת רב, הכירה בעל פה את כל התפילות. הם ידעו לקרוא עברית שכן בילדותם למדו כתב רש"י ואותיות עבריות בבית הספר היהודי בווריה. הם קראן עיתונים בעברית אך לא הבינו אף מילה.

כשהגעתי לארץ לא ידעתי מילה בעברית. בגיל שבע נכנסתי לכיתה א' בבית הספר "שורשים" בשכונת שפירא. היה זה בית ספר דתי. הוריי לא בחרו בו, החליטו עבורנו, אך לא הצטערתי על כך. בבית הספר שהשתייך לזרם הדתי-לאומי למדו רק בנות. לידו היה "בית חינוך" שהיה בית ספר מעורב. שתיים מחברותיי הטובות ביותר למדו אתי החל מכתה א' בבית הספר "שורשים" ואנו בקשר הדוק עד היום. נפגשות פעם בחודש לשיחות נפש בבית קפה. באופן טבעי המשכתי את לימודי בתיכון דתי, "בית צעירות מזרחי", שהוקם ע"י נשות ו"יצו בארה"ב. בית הספר שהמבנה שלו עומד שומם היום ברחוב פרוג בתל אביב, זכור לי כמסגרת לימודית מצוינת.

החל מתחילת דרכנו בארץ קבלתי עלי תפקיד, ניהלתי את ענייני החוץ עבור הורי. הם לא שלטו בשפה ואני כתבתי מכתבים וסידרתי סידורים מול הרשויות. בהיותי בת 18 כשאבי חלה, התפקיד התרחב וליוויתי את אבא לפגישות עם הרופאים ולבתי החולים. עשיתי זאת תמיד באהבה. תמיד עזרתי להורי ובעצם, לכולם. 

בשנותנו הראשונות בארץ, אמא לא עבדה. אבא פתח עסק לנעליים אורטופדיות והפך מומחה בתחומו. החנות שלו היתה באחד הרחובות הקטנים שיצאו מרחוב פלורנטין. בבית דברו ההורים בלדינו, שפה שאני שולטת בה היטב עד היום. כשהיו להם סודות הם דברו ביוונית. אני מבינה יוונית אך לא מדברת באופן שוטף. המוזיקה והתרבות היוונית נשמעו בבית וחיי החברה הערים עם כל ה"ווריאליס" – יוצאי ווריה, המשיכו להתקיים במלוא המרץ. היינו חבורה מלוכדת שנמצאת יחד בשמחות ובעצב. אנו הצעירים לא אהבנו אז את המוזיקה היוונית, זה לא השתלב טוב בהווי ובתרבות של שנות החמישים והששים, ואנחנו רצינו להיות כמו הצברים. מאז השתנו הזמנים, וכיום, המוזיקה היוונית זורמת בדמי.

אבי נפטר בגיל צעיר בהיותו בן 60 ואמא החלה לעבוד בעבודות ניקיון בסניף בנק לאומי ברחוב לוינסקי. בערבים, לאחר העבודה, הגעתי לסניף לפגוש אותה. המצב הכלכלי בבית לא היה טוב והחלטתי לעזור בפרנסת המשפחה. קבלתי פטור משרות צבאי, הליך שהתבצע די בקלות לאור היותי בוגרת מסגרות חינוך דתיות (ודוד דתי שהגיע אתי ללשכת הגיוס ואישר את היותי דתייה).  

השתלבתי כפקידה זוטרה בסוכנות היהודית ובמשך השנים, התקדמתי לתפקידים ניהוליים. אהבתי כל רגע בשלושים ושמונה שנות עבודתי בסוכנות והייתי שותפה לאירועים שעל חלקם עדין לא מדברים. ניהלתי את אגף  השליחים בסוכנות. המחלקה בתל אביב תפקדה כמשרד נסיעות ושלחה שליחים לחו"ל. המחלקה שלנו השתתפה בהבאת עולים מכל העולם, ותמיד קבלנו מכתבי הערכה חמים על הטיפול המסור.

בגיל 24 הכרתי את יוסי, הבולגרי מיפו. מספר שנים התגוררנו ביפו, בבית הוריו שנפטרו. שם נולדו שתי בנותינו דנית ונגה. לאחר שעברנו לרמת גן, נולד בנינו הצעיר, אבי. ליוסי ולי חמישה נכדים ונכדות.

אמי, אליה הייתי קשורה בקשר אמיץ, נפטרה בגיל 85 ממחלת האלצהיימר בה חלתה בגיל 81. עד אז הצטיינה בזיכרונה הטוב, במזגה השמח, ביכולת הנדירה שלה לספר סיפורים, באהבתה האדירה לנכדיה, ויותר מכל בבישולים הנפלאים שלה. כשחלתה התחלתי לאסוף במהירות את מתכוניה ובכל פעם ששאלתי איך מכינים מתכון זה או אחר, ענתה לי: "איז'ה, את לא צריכה מתכון, אני פה!". בכל זאת אספתי מתכונים רבים ולפני מספר שנים הוצאנו את ספר המתכונים של אמא.

בהיותה כבת שבעים בקשה ממני לעבור לבית אבות והצלחתי למצוא עבורה מקום מעולה, בית אבות משען ברמת אביב, שם חיה עד למותה.

היום אני מטפלת ביוסי בעלי שחלה, מציירת, מטיילת, מבשלת בכיף, וסבתא מסורה לחמשת נכדיי.

בכל ששי מתכנסת המשפחה בביתנו ואני מכינה את מיטב המאכלים היוונים (והבולגרים ), להנאת כולנו.

 

Page Creator

אלגרה אשכנזי שבתאי

Relation to אלגרה אשכנזי שבתאי
alegra ashkenazi shabtay:

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
אלגרה אשכנזי שבתאי
אלגרה אשכנזי שבתאי
עיצוב ובניית אתרים: צוות דורות ממוריאליין,
כל הזכויות שמורות © מרכז מורשת יהדות שאלונקי ויוון, פ"ת 2016