איבון רזון
Ivon Razon
(1928)

Short Biography

Spouse (Husband) סימנטוב רזון

Born סלוניקיLived ראשון לציון

סיפור חיים

סיפורה של איבון רזון

 

הקדמה

 

נולדתי ב- 25 בדצמבר, 1928 בסלוניקי. כיום אני בת 86 וחצי ויש שאומרים לי שאיני נראית בגילי. בראשי חולפת מחשבה שאולי איני נראית בגיל הזה אבל הדברים שעברתי בחיי...

למען דורות ההמשך במשפחתי, ולמען כל מי שיש לו עניין לשמוע סיפור חיים שמתחיל בסלוניקי, עובר דרך הגיהנום של אושוויץ, והמשכו בחיים ארצישראליים – ראיתי לנכון לתעד את מה שעברתי בחיי. רגעים חשובים ומשמעותיים עברו עליי בשנות ילדותי בסלוניקי ובנעוריי במחנה אושויץ הנורא. לא אוכל לספר על כולם אף על פי שאני זוכרת מה אירע יום יום, רגע רגע, אניח פה את הרגעים שסיפור חיי לא יהא שלם בלעדיהם.

 

משפחתי

נולדתי בסלוניקי, בת בכורה לאסתר לבית עמר ואליעזר קמחי. נקראתי על שם סבתי מצד אבי, איבון (טובה). אחריי נולדו דייזי, אלברט ואלגרה. מכל משפחתי רק אבי ואני שרדנו את השואה ונותרנו בחיים, אודים מוצלים. כשאני חושבת על כך היום, איני מצליחה לתפוס איך באמת עברתי את כל הדברים הנוראיים האלה, איך נשארתי בחיים, איך נשארתי שפויה...

אולם החיים חזקים יותר מכל ואני זכיתי להקים משפחה לצדו של סימנטוב רזון, בעלי היקר ז"ל, בן סלוניקי, גיבור אמיתי ששרד את השואה. סימנטוב נפטר לפני כשנה, ב-2014, ומעיניי זולגות דמעות בכל פעם שאני חושבת עליו. ארבעה ילדים נולדו לנו, שני בנים, אליעזר ושבתאי שהיו תאומים, ולמרבה הכאב נפטרו, ז"ל, ושתי בנות, אתי ושושנה, תיבדלנה לחיים ארוכים וטובים.

 

סלוניקי שלי לפני המלחמה

גרנו בחלק היהודי של סלוניקי, בשכונת ברון-הירש שקמה במימון הברון הנודע. זו הייתה שכונת מעמד הביניים, שכונה של פועלים. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בבית חרושת לעורות מחוץ לשכונת ברון-הירש.

גרנו בבית קרקע, כמו רוב הבתים של השכונה, בשכר דירה חודשי. בכל דירה היו שני חדרים ובכל אחד מהם התגוררה משפחה. בחדר שלנו, התגוררנו יחד, חמש נפשות. להורים הייתה מיטה כפולה בעלת ידיות נחושת שאמא כל הזמן הבריקה אותן. אבא בנה חדר קטן בחצר ובו גרנו דייזי ואני. אלברט ואלגרה הקטנים ישנו בחדר עם ההורים. בחדר הסמוך אלינו התגוררה משפחת חנוכה ואנו חלקנו איתם מטבח והול משותף.

היינו משפחה צנועה בת מעמד הביניים, אבא עבד קשה למחייתנו ואמא הייתה עקרת בית, אמונה על הטיפול בנו הילדים. מדי יום עמלה על ניקיון וסידור הבית, כה חרוצה הייתה, וכשהייתה עסוקה ואחד מהילדים היה מפריע לה היא שלחה אותו לשכנה ואמרה לו: "תגיד לה שתיתן לך תנה-מאקה", זה היה מעין קוד מוכר בין השנים שפירושו בספרדית: "תחזיקי אותו", כלומר את הילד, עד שהיא תסיים את הניקיונות בבית. על אף שלא חיינו ברמת חיים גבוהה לא חסר לנו דבר בבית.

בביתנו דיברו לדינו, כשההורים לא רצו שנבין מה הם אומרים, הם היו עוברים לדבר צרפתית. חג הפסח היה מאוד מורגש בבית. כחודש לפני החג היו מנקים חדר אחד ומאפסנים את כל החמץ בחדר הזה. בארגז שנקרא "קאשה", שעליו היה מונח סדין לבן ונקי, שמרו את כל המזון הכשר לפסח- סוכר, קפה ועוד. את המצות קנו בחתיכות גדולות מבית חרושת מיוחד בסלוניקי, עוטפים אותן בסדין לבן ושומרים עליו בארגז עד החג. את לילות הסדר עשינו לרוב יחד עם השכנים שלנו, השכנים היו כמו משפחה. גם ראש השנה היה חג שלקראתו היו הכנות מיוחדות והתרגשות עמדה באוויר לקראת בואו, בעיקר מפני שלחג קנו לנו הורינו בגדים חדשים.

ביתנו התנהל ברוח מסורתית אך לא דתית. בשבת אבא לא עבד. לבית הכנסת הוא נהג ללכת בחגים, היו מספר בתי כנסת בברון הירש, אבא נהג ללכת לבית הכנסת של היוגוסלבים.

 

אבא ואני

אבי, שהיה איש נאה וגבוה, נולד ביגוסלביה והגיע לסלוניקי מכיוון שרצה לפטור עצמו משירות בצבא. לאחר שהכיר את אמי, אסתר, בת סלוניקי, הם נישאו והחלו את חייהם המשותפים בסלוניקי. מגיל ילדות הייתי מאוד קשורה לאבי. אבא שעבד בבית החרושת לעורות מצא עוד מקורות הכנסה, לדוגמא הוא קנה מהחקלאים אבטיחים ומכר אותם בשכונה שלנו. אני הייתי ממש יד ימינו, וכבר מגיל שבע-שמונה הייתי עזר כנגדו, תפקידי היה לשמור על העגלה ועל הסחורה. בית הספר בו למדנו היה קרוב ולאבא עלה רעיון מצוין, למכור לתלמידים כלי כתיבה ומחברות. אבא לימד אותי את הדרך לחנות הכתיבה, אני הלכתי לשם ברגל, קניתי שם מוצרים ומכרתי אותם לחברים בכיתה ובבית הספר. כולם ידעו שאצלנו ניתן למצוא כלי כתיבה ללימודים. אבא היה מעין מורה לחיים, הוא שלימד אותי תושייה ויוזמה. הייתי מאוד פעילה בבית, הוריי אולי היו מעט נוקשים איתי ומגיל צעיר לא הייתי מפונקת ונחשבתי לילדה ונערה חזקה, אך אני מאמינה שמוסר העבודה הגבוה שלי הוא שעמד לצדי בתקופה הנוראית ההיא במחנות.

 

בבית הספר העממי

למדתי בבית הספר שנקרא "ברון הירש". מאוד אהבתי ללמוד. המקצוע האהוב עליי היה תורה. ישבתי תמיד בספסלים הראשונים כדי להיות מרוכזת בשיעור. בבית הספר למדנו עברית שהיוותה את הבסיס שלי לשפה, למדנו את שיר "התקווה" אך על הארץ עצמה לא ידעתי הרבה. הציונות לא הייתה במרכז החיים באותה תקופה, מבני משפחתי הקרובים לא עלה אף פעם הרעיון לעלות לארץ ישראל, ועל הארץ שמעתי בעיקר דרך הדוד שלי, בעלה של אחות אמי, שהיה סוחר ונסע מעת לעת לפלסטינה. למדנו יחד, בנים ובנות, אך אני שהייתי מלאת מרץ, אהבתי לשחק עם הבנים במגרש. בצהרים הייתי שבה מבית הספר, האוכל של אבא כבר היה מונח על השולחן ואני לקחתי אותו, הלכתי אליו לבית החרושת והבאתי לו את ארוחת הצהרים הטריה. אחר הייתי שבה לבית הספר להמשך לימודים שנמשכו עד שעות הערב, חמש או שש.

 

אנחנו והגויים

היחסים עם שכנינו הגויים היו טובים. אבא עבד בבית החרושת ואף פעם לא נתקל ביחס מפלה, אך מעת לעת חשנו בגילויי שנאה שבאו דווקא מצד הילדים הצעירים. בעונת החורף קפאו המים בברזים בבית ואותנו הילדים היו שולחים לבארות של השכנים הגויים בכפרים כדי לשאוב מים. לא אחת ספגנו קללות וקריאות גנאי מהילדים היווניים.

 

המלחמה מגיעה ליוון

לימודיי נקטעו בשנה החמישית עם תחילת המלחמה ביוון. כשנה לאחר שפרצה באירופה, ביוני 1940, כרתה איטליה של מוסוליני ברית עם היטלר, ובאוקטובר 1940 התקיפו צבאות איטליה את יוון. מוסוליני דרש לפתוח את גבולות יוון למעבר הצבא האיטלקי, ומשנתקל בסירוב התקיפו האיטלקים את הצבא היווני לאורך הגבול עם אלבניה. היוונים הצליחו להדוף את הפלישה האיטלקית עד למרכז אלבניה, אך באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון. עם תחילת המלחמה הורגש פחד גדול. אבא אמנם המשיך לעבוד תקופה אך בהמשך עבודתו נפסקה, כמו כל היהודים שעבדו אצל הגויים. מטוסים איטלקיים חתכו את השמיים והמטירו פצצות ולנו לא היה מיגון, לכן הסתתרנו מפניהם במרתף הפחם.

 

פלישת הנאצים לברון-הירש

ב-1942, עם כניסת הנאצים לסלוניקי ולשכונה שלנו, ברון-הירש, החלו לצוץ החוקים כנגד היהודים. אסור היה ליהודים להגיע למקומות ציבוריים ולכל מקום שבו הייתה נוכחות גרמנית. חויבנו ללכת עם טלאי צהוב תפור לבגד. המזון כאמור הושג בקושי והוקצב בצנע. הגרמנים מיד החלו להחרים את רכוש היהודים. בעקבות החרמת הבתים, הסחורות והתבואות, נוצר מחסור חמור במוצרי מזון בסיסיים. הוריי, כמו רבים, הלכו לכפרים היווניים והחל סחר חליפין, בתמורה לחפצים יקרים ורכוש, קיבלו אוכל ומזון. זה היה ממש שוק שחור ולא חוקי וצריך היה לעשות את הדברים בסתר ובשקט. כשהייתי בת 13 הצטרפתי לאבא לכפרים להחלפת אוכל ברכוש ובפריטים שונים מהבית. בידינו נשאנו שקי קמח, חיטה ושעורה. יום אחד עצרו אותנו השוטרים היווניים. אבא הספיק לחמוק מהם אך אני נתפסתי בשעת הברחה. כנראה כבר כילדה הבנתי את המתרחש והייתי ערה לסכנות. ניחנתי בתושייה ולשוטרים היווניים שחקרו אותי סיפרתי שאבי חייל בצבא היווני, שיש לי אחים קטנים בבית ואין לנו אוכל. למזלי הם שחררו אותי והעלו אותי על הרכבת לשכונה שלנו, יחד עם הסחורה.

לא אשכח את "השבת השחורה", 11 היולי 1942, היום בו ריכזו הנאצים את כל הגברים היהודים, כ-9,000 במספר,  בכיכר החרות (Plateia Eleftheria)  ועינו אותם בשמש במשך יום שלם. הם ממש התעללו בהם. מרחוק צפה על המרחש בעלי לעתיד, סימנטוב רזון. הוא שראה את הנולד והבין לאן כל הסיפור הזה מתפתח, לא חיכה יותר מידי, נפרד ממשפחתו וברח להרים.

בשכונה שלנו הסתובבו חיילים גרמנים אך כילדה לא חששתי מהם, באותה תקופה אלברט אחי ואני, מכרנו לגרמנים סיגריות ושרוכי נעליים. הפחד הגדול היה מפני ההפצצות.

בשנת 1942 הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד מהם הוקם בשכונת הברון הירש, היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. השכונה הפכה לגטו מגודר וסגור ואנשים החלו לרעוב ולחלות. לא רחק היום בו נראו גוויות נפוחות מרעב מוטלות ברחוב.

 

המשלוחים לאושוויץ

 הגרמנים ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קיבלו היהודים המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב . הגרמנים עמדו להוציא לפועל את תוכניתם הזדונית באמצעות משלוח טרנספורטים לפולין. המשלוח הראשון שיועד להגיע למחנה אושוויץ, יצא מברון-הירש במרץ 1943, הוא מנה  2,800 יהודים שצוו להידחס בתוך קרונות שיועדו ל-8 סוסים, בכל קרון העמיסו מעל מאה איש.

יהודים משכונות אחרות התקבצו בגטו שלנו שבשל קרבתו לתחנת הרכבת, הפך לתחנת מעבר. אנו נשארנו להתגורר בגטו אבל מדי כמה ימים הגיעו עוד יהודים "חדשים". אנו לא הבנו כלל מהי תוכניתם של הנאצים. הגרמנים היו יעילים מאוד והונו את היהודים, הם גרמו לנו לחשוב שאנו נשלחים לפולין למחנות עבודה. לפני העלייה על הרכבות אנשים נדרשו למסור את כל הרכוש שלהם, כסף, זהב ותכשיטים, בתמורה הגרמנים נתנו כביכול "קבלה" והבטיחו שעם מסירת הקבלה בפולין, יוחזר לכל אחד מהם הרכוש שלו. הכל היה מתוכנן באופן מתוחכם כך שהם יזכו בשיתוף פעולה מלא וכדי לא ליצור התנגדות שתקשה על ביצוע התוכנית.

 

היום בו נקראנו לטרנספורט

גם יומנו הגיע. יחד עם משפחות רבות מהשכונה נקראנו להגיע לתחנת הרכבת הסמוכה ואנו חשנו באימה גדולה למראה הקרונות הנוראיים שעליהם התבקשנו לעלות. זה היה אחד הימים האחרונים בהם היינו כל המשפחה יחד: הוריי, אחיותיי ואחי, ואני. אחד האיכרים בסביבה שהיה עם אבא בקשרי מסחר הציע לאבא שישאיר אותי אצלו והוא ידאג לי כמו לבת שלו, אך ההורים לא הסכימו שניפרד, החלטנו שכולם נשארים ביחד. לאן שהולכים – ביחד. והנה אנו עולים על הרכבת, נדחפים בה כמו סרדינים בקופסה, בלי אוויר צח, בלי מזון ראוי למעט כמה תאנים ומעט מים. לא ידענו שאנו נפרדים מהחיים שהכרנו בסלוניקי לתמיד. רבים מאיתנו לא חזרו כלל מהמסע הזה.

אבי שחשד בגרמנים, לא מסר את רכושו לגרמנים כפי שהצטווינו. את מטבעות הזהב שהיו ברשותו הוא החביא בתוך תאנים שהגרמנים חילקו לנו כצידה לדרך. לפני שהקרונות ננעלו עלינו והרכבת יצאה לדרכה, נכנס חייל גרמני לקרון, עמד בפיסוק מאיים והודיע בקול קר: "אנחנו יודעים שיש לכם עדיין תכשיטים וכסף. יש לנו מכונה שמגלה את ההסתרה וכל מי שלא מסר את רכושו - המכונה תגלה זאת ועונשו יהיה מר". הוא ירד מהקרון והותיר את אבי תוהה מה עליו לעשות. בסופו של דבר, ברגע שהתחלנו את המסע אבי שלשל את התאנים עם הכסף מבין חריצי העץ של קורות רצפת הקרון, את הכל הוא זרק. אבי הבין כנראה היטב שבמקום אליו אנו הולכים הוא לא יהיה זקוק לתכשיטים והבין שאם יתגלה, הדבר עלול לעלות לו בחייו. אם כן, חשב, אם התכשיטים לא יישארו לנו – גם הגרמנים לא יזכו בהם.

 

מסלוניקי לפולין

במשך שמונה ימים ולילות שעטה הרכבת בדרכים וחצתה מדינות וגבולות, מיוון עד למזרח פולין. ללא חלון פתוח שנוכל לצפות דרכו ולהבין מהו כיוון הנסיעה ומה רואים בדרך. בפינת הקרון הונח דלי לעשיית צרכים ומלפניו סודר וילון מרוט. הצפיפות בתוך הקרון הייתה בלתי נסבלת, ישבנו דבוקים זה לזה, שכובים אחד על השני בחושך מוחלט ללא קרן אור. ללא אוורור. הריחות שנדפו היו איומים, צחנה מהולה בזיעה סמיכה לא נתנה מנוח לנפש. היינו כמעט ללא מים ורק עם מעט תאנים ומציות יבשות שאימא חילקה בין כולנו שיספיקו עד סוף הנסיעה. לעתים רחוקות עצרה הרכבת בעיקר כדי לרוקן את הדליים ולזרוק את הגופות. אנשים מתו במהלך נסיעה, לא כולם שרדו את הזוועה, לא את הרעב והצמא ולא את הבהלה הנפשית. לא ידענו לאן מועדות פנינו מלבד האמונה הקלושה שאנו מובלים למחנה עבודה בפולין ושם כבר יהיה לנו טוב. זה היה מסע שכולו סיוט אחד גדול ונורא. קשה לי היום להעלות על הדעת שהיה חלק מחיי.

 

הסלקציה בבירקנאו

הגענו לקרקוב ומשם הרכבת המשיכה למחנה בירקנאו. אז עוד לא ידענו כמובן שזה המקום שאליו אנו מגיעים. בשעת לילה הרכבת עצרה בתוך המחנה. דלתות הקרונות נפתחו בבת אחת ולקול צעקות בגרמנית הורדנו בחיפזון ובבהלה. מרחוק מאיר פרוג'קטור חזק את הרחבה, חיילים גרמנים חמושים עומדים וצורחים עלינו בגרמנית. כלבים נובחים בטירוף. אימה גמורה. הגענו לגיהנום! מיד הופרדו כולם, גברים לחוד ונשים לחוד. זה היה ההלם הראשון. אחר כך הופרדו מתוך הקבוצות כל החלשים – זקנים, ילדים קטנים וכל מי לא יכול נהה ללכת. את האנשים האלה הובילו רחוק מאיתנו והעלו אותם על משאיות. כבר באותו רגע נבחרו למעשה כל אותם אנשים שיכולים לעבוד, אלה שיש להם שימוש.

אבא הורחק מאיתנו, אני נותרתי עם אמא, אחי ושתי אחיותיי. החזקתי את ידה של אחותי דייזי, אמא אחזה בזרועותיה את אלגרה התינוקת. פתאום הרגשתי שמישהו מושך אותי בכתף ומושך אותי לשורה אחרת. לא רציתי להשאיר את אמא, ואת אחי ואחיותיי לבדן, מיד ברחתי וחזרתי לעמוד לידן. הגרמני הבחין הזה, הוא התקרב, עמד לידי ולפתע הניף את ידו וסטר לי בכוח. הוא משך אותי כמו חיה והחזיר אותי לשורה הנפרדת. אמא צעקה אליי: "איבון, תלכי, את רגילה ללכת, את תסתדרי!" אלו המילים האחרונות ששמעתי מאמא, זה היה הרגע האחרון בו ראיתי את פניה ואת פני אחיותיי. זהו, מבלי שידענו , נפרדנו לעולמים.

 

במחנה בירקנאו

צעדתי בדממה כבושה יחד עם כל הנשים בקבוצה שלי, והוכנסנו לתוך צריף ארוך. בחוץ שקט. היינו בטוחות שנמצא כאן את כל אלו שהועלו על משאיות, קיוויתי למצוא פה את אמא ואת שתי אחיותיי, אך הצריף היה שומם. שקט רועם ומפחיד קיבל את פנינו. כל אחת תפסה מקום על דרגש העץ, ללא כיסוי מיטה, ללא מזרן, כמו חיות.  זה היה לילה ארוך ספוג בקולות בכי חנוקים ובתקווה שמחר נראה את שאר הנשים מהמשפחות שלנו.

למחרת בבוקר התוודענו למאדאם קוניו, יהודייה שאחזה בתפקיד המתרגמת. היא הודיעה לנו לאקונית שמעתה כל אחת ואחת תדאג לעצמה. "אין לכן יותר משפחות, הגרמנים הרגו את כולם" אמרה בקול חסר רגש והצביעה על ארובה שהעלתה עשן. כשיצאנו החוצה הבחנו באנשים מוזרים, קירחים, שדופים משהו, נושאים מריצות ועובדים במחנה. לא הבנו להיכן הגענו ומה בעצם מתכוונים לעשות איתנו. ההלם היה גדול אולם גם אותו לא היה זמן לעכל, מיד התחלנו בתהליך "קליטה".

הביאו אותנו לחדר שבו נעשו קעקועים בצורת מספרים שנצרבו על זרוע היד. מישהו קרא לנו על פי סדר א-ב של שמות המשפחה, אני הייתי בין האחרונות כי שמי היה קמחי (K). המספרים נצרבו על זרוע היד והכאב היה איום. הרגשנו כמו חיות אולם אסור היה לצעוק יתר על המידה או להפגין רגשות. הכל נעשה במהירות ותחת צעקות. כשהבטתי על זרוע היד הצרובה הבחנתי שהדיו מרוחה עליו וחששתי שירצו לקעקע שוב את המספר, אך מישהי אמרה לי שלאחר המקלחת הדיו תימחק והמספר יהיה ברור, וכך אכן היה. בתום המקלחת הבטתי על המספר שנשאתי: 40990 - זה היה "שמי" החדש.

מחדר הקעקועים, העבירו אותנו ל"זאונה", סיוט שעד היום אינו מרפה מזיכרוני. ראשית גילחו לנו את השיער. זה היה מהר, חד ומשפיל. מי שהביעה סימני התנגדות לתספורת, חטפה מטח מים קפואים מעל ראשה מידי האוקראינית שעמדה שם והשגיחה שהעבודה מתבצעת ביעילות. סביבנו עמדו קצינים וחיילים גרמנים, הם צפו בנו כאילו הם מביטים בהצגה, צחקו והתבדחו בשפתם, תוך כדי שאנו מרכינות ראש במבוכה ובכאב חנוק. אחרי מקלחת קרה ומהירה, חילקו לנו בגדי חאקי, מדים של חיילי הצבא הרוסי. כשיצאנו שמעתי כמה בנות קוראות בשמי אך כשהתקרבתי אליהן, לא הצלחתי לזהות את פניהן בשל הגילוח. כולנו נראינו דומות.

בשלב זה כבר הבנו שהורינו אינם בין החיים. עיני הבנות היו אדומות מבכי אך מצד שני, אי אפשר היה להתאבל. מכל מקום הוטחו פקודות וצעקות, הם לא נתנו לנו רגע לנשום ולעכל. הריצו אותנו ממקום למקום כדי שנבין מהר מאוד לאן הגענו, לשערי הגיהנום, וכדי שלא נבזבז את הזמן על מחשבות ורגשות. זה לא היה הזמן להתאבל על מי שנרצח. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

שנתיים וחמישה חודשים הייתי באושוויץ. תחילה הייתי במחנה בירקנאו א ואחר כך בבירקנאו ב', משם הועברתי למחנה הררשי אושוויץ ומשם עברתי למחנות נוספים, עד השחרור הסופי. כיום כשאני חושבת על כך אני שואלת את עצמי: איך הצלחתי לעבור את זה? האם באמת הייתי שם? אני לא ממש מצליחה להבין איך ניצלתי, איך שרדתי בחיים. כל-כך הרבה מוות היה סביבי, סבל וכאב, וכל יום היה אפוף באימה. זו הייתה השיטה של הגרמנים, להפחיד אותנו, לגרום לנו לאי וודאות, לחוסר ביטחון, להפשיט אותנו מכל צורה אנושית.

הייתי בת 14 אך נראיתי חזקה ומפותחת לגילי, ובריאה. כל אחת נשלחה למקום עבודה אחר ודי מהר הופרדתי מקבוצת הבנות של סלוניקי ומצאתי עצמי לבדי עם יהודיות ממדינות שונות באירופה, רובן פולניות. עם הזמן התחברתי עם בנות מהונגריה ומצ'כיה. בהתחלה דיברנו זו עם זו בתנועות ידיים, בהמשך הצלחנו יותר להבין זו את זו.

ישנתי על דרגש, חולקת את מקומי הדל יחד עם עוד בנות, תשע בנות בכל דרגש. כשראינו את האוכל שהביאו לנו, לא רצינו לגעת בו ולטעום ממנו. המראה היה דוחה, זה היה מרק דלוח עם מעט קולרבי. הוותיקות התנפלו על האוכל בתאווה מטורפת. בהמשך גם אנו הבנו שאם לא נאכל, נזרז את קצנו. בבוקר קיבלנו מעט מים פושרים כתה. אני השתמשתי במים האלה גם לשטיפת פנים, לא רציתי לבזבז את זמני ליד הברזיות ששם היה תור וגם הדרך גזלה זמן.

מקום העבודה הראשון שלי בבירקנאו היה מיועד לבנות שהיו מתחת לגיל 18, בעבודתנו היה עלינו לקלוע צמות מחוטי ניילון דקים. לא ידענו לאיזו מטרה. אחר-כך הועברתי ל"האוס קומנדו", מקום עבודה שנדרשו לו כוחות פיסיים ושם נדרשנו לסחוב דברים כבדים ולהעבירם ממקום למקום.

מדי יום נעשו ניסיונות בריחה והתאבדות. כל מי שניסתה לברוח נורתה בלי היסוס. נשים רבות רצו אל עבר גדר התיל לא בשביל לברוח אלא בכדי להתחשמל עליה ולסיים את מנת הייסורים של אושויץ. זה היה מראה שכיח לראות גופות תלויות על הגדר. וכך אני שורדת מיום ליום, אי לי מושג כיצד לא התמוטטתי. אולי מפני שהיתי חזקה, אולי מפני שהייתי צעירה יותר. המבוגרות יותר נספו בקצב מסחרר. בנוסף לכוחות הפיזיים פיתחתי ערנות והקשבה לנעשה סביבי ובכל פעם שהיה עליי להתמודד עם סיטואציה מורכבת הצלחתי לפעול בשיקול דעת בהתאם למה שראיתי לנגד עיניי.

יום אחד ישבתי על הדרגש בצריף ולפתע נכנסה הבלוק-סטטה (אחראית הבלוק). היא קראה למספר בנות שהיו מקורבות אליה, לחשה להן באוזן והן יצאו החוצה. אחרי זה היא החלה לצעוק: "אנטרה איטן!" ("לצאת החוצה!"). לא ידעתי כמובן לאיזו מטרה הוצאו הבנות החוצה, האם לסלקציה חדשה, האם למשרפות. לא היו חוקים באושויץ. אי אפשר להתנהל על פי סדר מסוים. היום משהו יציל אותך, ומחר, אותו הדבר שהציל אותך היום יגרום לך לצעוד למותך. עמדתי לצאת החוצה אך כמה בנות בצריף ניסו לעצור אותי : "אל תלכי איבון, ישלחו אותך לגז". עניתי להן: "אל דאגה, לא ישלחו אותי". בטחתי באינטואיציה שלי, חישבתי שאם היא קוראת לבנות שנחשבות מקורבות אליה, זה כנראה כדי לשמור עליהן או להזהירן מפני משהו. יצאתי החוצה וניגשתי אליה והיא רשמה את המספר שלי. למחרת בבוקר כל אלו שנרשמו אצלה קיבלו הודעה שלא ללכת למקום עבודתן אלא להישאר בבלוק. אחרי כמה זמן העבירו אותנו לבלוק אחר שם היו תנאים יתר טובים. קיבלנו שמיכות, ניתן לנו היתר לעשות מקלחות חמות (בניגוד למקלחות קרות שעשינו בבלוק הקודם) ונאמר לנו שהתקבלנו לעבודתנו החדשה בקומנדו קנדה.

 

"קומנדו קנדה"

בקומנדו קנדה היה עלינו למיין את כל הבגדים והציוד של כל החדשים שהגיעו לבירקנאו ונשלחו למשרפות ולגז. זו הייתה עבודה קלה יותר מבחינה פיזית אך קשה יותר מבחינה נפשית כי ידענו שאנו מטפלות בכל הדברים של אלה שרק הגיעו לפני כמה זמן בחיים וכעת הם ודאי מתים. כל אחת בחרה במה היא רוצה "לטפל", אני בחרתי בסוודרים. הייתי צריכה לקפל ולצרור בכל חבילה 10-12 סוודרים. אחר כך הייתי יוצאת עם החבילה לדלפק שבמחסן והראיתי לאחראית את החבילה. היא ספרה ובדקה שזה בסדר. הקושי החל כשלא תמיד הייתה לי כמות מספקת של סוודרים. וכשלא היה לי מה לעשות, המנהל היה מוציא אותי החוצה לעונש כי מבחינתו לא הייתה מספיק תפוקה. כאשר יצאנו לעונש, היו משכיבים אותנו על ספסל ומצליפים בנו 20 מלקות. בכל פעם שעזבנו את העבודה ושבנו לצריף, נערכה בדיקה לוודא שלא לקחנו שום זהב, כסף, שטרות וכל דבר ערך שמצאנו בכיסי הקורבנות שהלכו למותם.

כשהיינו יוצאות ממחנה קנדה לצריף, היינו לובשות כמה שכבות שהצלחנו לסחוב מתוך הערימות. כמובן שאסור היה לנו להיתפס. הייתי לובשת חליפה – חצאית וחולצה, על זה סוודר ומעליו ג'קט. במחנה שלנו היינו מנסות "למכור" את פריטי הלבוש הטובים תמורת לחם. יום אחד נתפסתי בהברחה על ידי האחראית בלוק, ומאותו יום נזרקתי מהקומנדו קנדה.

 

הקומנדו של האוקראיניות

מקומנדו קנדה עברתי לעבוד בקומנדו שתחת אחריותן של האוקראיניות, ומהן חטפתי יותר מאשר מהנאצים. הו, כמה שהן היו אכזריות, הן פשוט נהנו להתעלל בנו. העבודה הזו הייתה קשה. היינו צריכות לחפור תעלות לעומק של שני מטרים. לכל אחת בשורת הבנות היה תפקיד, אני הייתי צריכה להוציא את החול החוצה מהתעלה. העניין הוא שהייתי למטה, בעומקה של התעלה, וראשי לא הגיע לסף התעלה, כך שכל מה שהייתי זורקת ומעיפה החוצה, היה חוזר בחזרה. זה לא עבר בלי עונש. כשהחול היה חוזר והאחראית תפסה את זה, הייתי מרגישה את כת האת ניתכת על ראשי יחד עם מטר צעקות באוקראינית. האוקראיניות רעות הלב, בנוסף לאכזריותן, גם היו גונבות מאיתנו את מנות האוכל הדלות שהיו לנו. לא יכולתי לשאת את זה יותר, התפללתי בלבי שתוך כמה זמן אצליח להחליף עבודה. דיברנו עם בחורה יוונייה, דייזי שמה, שהיו לה כנראה קשרים, וביקשנו ממנה שתנסה להעביר אותנו משם. היא הצליחה להביא אותנו לאוהבר-פיהרר, זה הקצין הגרמני האחראי. היא אמרה לנו שנאמר לו שאנו סובלות מכאבי בטן ושאנו מבקשות לעבור לעבודה אחרת, קיווינו שיעביר אותנו לבלוק התפירה. האיש משום מה ריחם עלינו ואמר שהוא לא יעביר אותנו לשם כי הוא יודע שבשבוע הבא תיערך בבלוק הזה סלקציה, לכן העביר אותנו למפעל אוניון".

 

ב"אוניון"

מבירקנאו עברתי למחנה הריכוז הראשי אושויץ, לבלוקים שהיו בנויים כביתנים בני שתי קומות. משם נשלחנו כל יום לעבודה בבית החרושת "אוניון" שמחוץ למחנה. "אוניון" היה מפעל גרמני לייצור כלי נשק למען המלחמה. כשהגעתי לשם נאמר לי שעליי למיין ברגים. במפעל עבד גם בחור פולני שהעביר לנו סחורה דרך החלון. הבחור הפולני ראה אותי והחל לפתח כלפיי רגשות. הוא היה בחור צעיר ואני נערה ומתברר שגם במקום כמו אושויץ, עדיין ניסינו לשמור על התנהלות אנושית. הייתי בעצם בגיל נעורים ובעולם חופשי ודאי הייתי יכולה להתאהב בבחור בן גילי. ובכן, אושויץ לא היה מקום חופשי ולא מקום נורמאלי אבל עובדה שהבחור הפולני התאהב בי ואת חבילות המזון והאוכל שהוא קיבל מהבית, העביר לי בצורה מוסווית בתוך הסחורה. כך קיבלתי מידי יום תוספת רצינית למנת המזון הדלה שניתנה לנו כמו נתחי נקניק לחם ומים ויכולתי לשמור על חוזק הגוף. כמובן שהבנות שעבדו איתי שמחו אף יותר ממני ממשלוחי המזון מכיוון שתמיד חלקתי את האוכל איתן.

מכיוון שאי אפשר היה להעביר את המנות בשעות היום, שאז הייתה שמירה מוגברת יותר, העדפתי לעבוד במשמרת הליליות. מידי ערב, היינו צועדות למפעל, עוברות דרך השער המפורסם של מחנה אושויץ, "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת") ושבים עם שחר בתום העבודה למחנה. לישון אי אפשר היה בשעות הבוקר כי מחנה אושויץ היה מקום קולני ורועש. הייתי רוצה להודות לבחור הפולני שעזר לי לשרוד באותם ימים קשים, אולם אףיךו אך שמו איני יודעת.

במשמרת הלילה בעבודה ישבנו סביב שולחן אחד, 7-8 בנות, אבל מכיוון שעבדנו בלילה היינו מאוד עייפות והרצון לישון לעיתים גבר על הצורך להוכיח שאנחנו יעילות וחיוניות. העיניים לפעמים היו ממש נעצמות ללא שליטה אך על השולחן אסור היה להירדם או להראות סימני הירדמות, אחרת נחטוף עונשים, או גרוע מכך. לכן מידי פעם יצאו הבנות, כל אחת בתורה, לשירותים, ושם הן ישבו מספר דקות וגנבו כמה דקות של תנומה. אך למעלה עמד המשגיח הגרמני ועיניו בוחנות ובולשות לכל הצדדים, מחפש כל הזמן סיבה לצעוק ולאיים, וברגע שהיה מבחין שכיסא אחד ריק כבר דקות ארוכות, מיד היה שולח חייל לשירותים ושם מוצא את אחת הבנות הרדומות. כשהוא מצא את אותה בחורה ישנה כל בנות השולחן קיבלו עונש קולקטיבי. נדרשנו לשבת על הברכיים ולהחזיק את כיסאות הברזל כשעה מבלי לזוז. זה היה מעייף וכל הגוף כאב. לכן, כשמישהי ביקשה ללכת לשירותים, אז מישהי נוספת הייתה מלווה אותה ושומרת שלא תירדם. עבודתי ב"אוניון" נמשכה כשנה.

 

הקשר עם אבא במחנה

לא ידעתי מה קורה עם אבא, רק ידעתי שהוא הופרד מאמא, אך לא יכולתי לדעת מה עלה בגורלו. מאוחר יותר, הצלחתי להיפגש איתו במחנה. היה זה כאשר עבדתי בביח"ר "אוניון" במשמרות. גם גברים עבדו בבית החרושת ויום אחד, ביו חילופי המשמרות,  ניגש אלי מישהו ולחש לי באוזן: "איבון, אבא שלך נמצא במחנה שלנו". היה זה מישהו מסלוניקי שהכיר את אבי. בעיניי עמדו דמעות. ביקשתי מהאיש שישלח עם אבי פתק. לאחר כמה ימים אכם הגיע פתק לידי ובו היה כתוב: "אני מבקש ממך לעזור לי באוכל ובבגדים". אולם מיד זיהיתי שאין כתב ידו של אבא. הבנתי שמישהו מנסה לסחוט ממני דברים, לא שפטתי אותו, היו אלה ימים קשים וכל אחד ניסה לעשות הכל כדי לשרוד, אולם ביקשתי לראות שוב פתק אחר, והפעם בכתב ידו של אבי. לאחר כמה ימים הגיע פתק נוסף, הפעם זיהיתי בו את כתב היד היפה של אבא והצלחתי לקבוע איתו פגישה מעבר לגדר של מחנה העבודה.

קיבלתי רשות מה"בלוקאלטסטר" (אחראית הבלוק) הצ'כית לצאת בתום המשמרת לכמה דקות קצרות כדי לפגוש את אבי. אבא שעבד ב"שו-קומנדו" ("קומנדו נעליים"), קיבל רשות להגיע למחנה אושויץ ליד בית החרושת "אוניון" כדי לפגוש בי. עמדנו זה מול זו בעיניים דומעות ונרגשות, עודדנו זה את ז  שנשרוד וניפגש לאחר המלחמה כשהכל ייגמר. באותה הזדמנות אבא העביר לידי בהסתר, זוג נעליים טובות מעור. נעליים אלה הצילו אותי בצעדת המוות זמן קצר מאוחר יותר, רק בזכותן הצלחתי לפסוע את הדרך מבלי להישאר מאחור.

 

צעדת המוות

בינואר 1945 עמדנו בפני מציאות חדשה, מצד אחד הבנו שהרוסים קרבים והשחרור קרב, מצד שני לא ידענו מה יעשו איתנו הגרמנים. התשובה הגיעה עם יציאתנו לצעדת המוות הנוראית שכל מטרתה הייתה להתיש את כוחותינו, שהרוסים לא יוכלו לשחרר הרבה אסירים ואסירות בחיים, ושאולי הגרמנים עוד יצליחו להפיק מאיתנו תועלת על אדמת גרמניה. וכך יצאנו בחורף המקפיא מערבה, לכיוון גרמניה.

כולנו רצינו להיות בשורות הראשונות בצעדה, מי שלא עמדה בקצב זה היה סופה. רוב הבנו נעלו קבקבי עץ הולנדיים שהשלג נדבק להן והכביד על ההליכה. אם מישהי נעצרה לנקות את נעליה היא נורתה מיד וצנחה לתעלה. למזלי, אני הייתי מצוידת בזוג הנעליים שהביא לי אבא וכך הצלחתי לשרוד את הדרך הנוראית. הלכנו שעות במשך ימים, מנותקות מתחושת הזמן. בערבים היו מכניסים אותנו לאורוות, רפתות ומחסנים ושם צנחנו בעייפות על ערימות החציר או על האדמה, נרדמות. חלקן לא התעוררו בבוקר. אחרי ימים נוראים של הליכה בשלג  ובכפור, הגענו למחנה ראוונסבריק. הוכנסנו לתוך צריף ונזרקנו באפיסת כוחות ממש זו על זו. מי שקמה ממקומה על הרצפה כבר לא היה לה מקום אחר-כך. לא היו שם אפילו דרגשים. כדי לשמור על ההיגיינה ולא לחטוף מחלות שפשפנו את הגוף עם שלג. בראוונסבריק לא עבדנו, כל אחת ניסתה לשרוד. נשארנו שם מספר שבועות ומשם שוב יצאנו לדרך.

אחרי עוד מספר ימים בדרכים, הגענו למחנה נוסף ושם קיבלתי תפקיד –"אחות". תפקידי היה לגרור את הגופות של אלו שמתו במהלך הלילה. יחד עם "אחות" נוספת היינו מחזיקות כל אחת בצדה האחת של הגופה, אחת בידיים והשניה ברגליים, בכוחותינו האחרונים גררנו את הגופה והיינו משליכות אותה לשטח בחוץ שיועד לכך, כאילו הייתה בול עץ. תמונות אלו לא יוצאות לי מהראש, איך אוכל לשכוח פעם את הרגעים האלה?... אחר כך היה מגיע רכב עבודה ואוסף את כל הגוויות למשרפה. הגרמנים לא רצו להשאיר סימנים המעידים על פשעיהם, הגופות נשרפו גם כדי שהאזור לא יתמלא במחלות. הסיוט אם כן עוד לא נגמר, למרות שיצאנו ממחנה אושויץ עוד לא ראינו את הסוף. כל אחת ידעה והבינה שיש להחזיק ממש עוד קצת, אבל רבות לא שרדו. כל יום מתו עוד ועוד בנות.

לאחר מספר שבועות או חודשים, קשה לי עד היום להעריך את הזמן שהיינו שם כך, מהלכות כמו צלם אדם, יום אחד קמנו בבוקר ולא היו יותר גרמנים. עוד הספקנו לראות את אחרוני החיילים פושטים את מדיהם ובורחים.

 

השחרור

הגרמנים ברחו ואנו נותרנו לבד במחנה מבלי לדעת מה עומד לקרות. המחנה האחרון שהיינו בו היה בקרבת יער ואנו התחלנו לצאת דרך השער שכבר לא היה נעול. הסתתרנו בין העצים כי חששנו שהם יחזרו. אחרי כמה זמן אני ומספר בנות מצאנו בית נטוש ונכנסנו אליו. הרוסים כבר היו קרובים אבל זה לא היה תענוג גדול לקבל את פניהם. הם נכנסו לבית שבו הסתתרנו והיו שיכורי ניצחון. ברוח ההתלהבות המטורפת שלהם הם התנפלו על הבנות. הם, שלא ראו אישה זמן רב והיו בחזית הקרב זמן ממושך, היו שיכורים וחפצו לספק את יצריהם. במהלך הלילה הנורא הזה נאנסו שתי בנות. אחת מהבנות בקבוצה, הבינה שהמצב חמור ובאצילותה הסכימה להתנדב להיות עם הקצין הרוסי ורק שירחיק מאיתנו את כל הגברים. למחרת עזבו החיילים הרוסים ואנו יצאנו משם, חופשיות אם כי עוד לא ידענו איך לנהוג כחופשיות. שכחנו מהו טעמו של חופש.

התחלנו לצעוד בתוך שטח כפרי שהיה בשליטת הרוסים, וברגע שראינו בתים פלשנו אליהם, הם היו ריקים מתושבים גרמנים שברחו. דבר ראשון הלכנו למטבח וחיפשנו בו מזון, אוכל ולבוש. ברגע שמצאנו אוכל התנפלנו עליו. אני חטפתי אז מחלת טיפוס והובאתי משם על ידי הרוסים לבית חולים של נזירות . שם כבר טופלתי תחת השגחה. אמנם היינו משוחררות מאימת הנאצים אם כי אף אחת לא נראתה שמחה בשחרור זה. כל אחת מהאסירות שיצאו מאושויץ או ממחנות אחרים, הבינה שיש סיכוי שהיא נותרה יחידה ממשפחתה.

 

חזרה לסלוניקי

לאחר שהבראתי שאלו אותי לאן אני רוצה לנסוע ואני החלטתי שהכי טוב לחזור ליוון, לסלוניקי, בתקווה שמישהו מהמשפחה שרד את התופת וחזר. התחלתי את הדרך הביתה ברכבות. כל-כך פיללתי בלבי שאמצא מישהו חי.

הגעתי לסלוניקי, דבר לא נותר בעיר כפי שהיה לפני המלחמה. הצטרפתי לקבוצת בנות מהעיר אשר גם הן שבו מהמחנות, והפכנו לחברות. לא עשינו הרבה וקיבלנו מעט כסף למחיה מהסוכנות. הזמן עבר, כבר הבנתי בצער ובכאב עמוק שאיש מבני משפחתי לא שרד, ואז, יום אחד התקבלה הפתעה נהדרת ששימחה את לבי והשיבה את האור לעיניי הכבויות. נודע לי שאבא חי ונמצא באיטליה! בהודעה שהועברה לי סיפר אבא שהוא מתכוון לעלות לארץ ישראל ושם הוא רוצה לפגוש אותי. גם אני כבר ידעתי שיש לי רק מקום אחד ללכת אליו.

 

העלייה לארץ ישראל על האוניה חביבה רייק

הייתי כבת 17 כאשר נרשמתי להכשרה. הצטרפתי לקבוצת נוער בהנהגתם של יואל ושרגא מתנועת "ההגנה" שפעלה בסלוניקי וסייעה לניצולים להתארגן לקראת עלייה בלתי לגאלית ארצה. במחנות הכשרה שהוקמו מסווה של מחנה קיץ והיו במרחק הליכה מאתר ההפלגה  התגוררנו באוהלים. התאמנו בשחייה ובחתירה, ועברנו הדרכה לקראת ההפלגה.

ב-2 באוגוסט 1946, הפליגה האוניה ועליה 462 מעפילים. גם אני הייתי אחת מהן. סוף סוף לאחר הפלגה רצופת קשיים הגענו לחיפה אך משם הועברנו למחנה המעפילים בעתלית. כאשר ראינו את גדרות התיל ועמדות השמירה התחלנו לבכות - שוב פעם מחנות? הלא רק יצאנו מהמחנות... אבל החיים במחנה עתלית לא היו דומים לחיים במחנות של הגרמנים. היינו צריכים להתאזר בסבלנות ולהבין שמפה כבר נצא לחיים עצמאיים וחופשיים.

כאשר הגיע תורי לעזוב את המחנה נשאלתי לאן אני רוצה להגיע ואני בחרתי להגיע קיבוץ עין-שמר כיוון שידעתי שלשם הגיעו עולים יוצאי סלוניקי. עם הגיעי לקיבוץ מוניתי להיות מדריכה של קבוצת נערים, כבר ידעתי לקרוא ולכתוב מעט עברית. הייתי אחראית על הביגוד ותיקנתי להם בגדים בעבודות תפירה.

לאחר כמה זמן עברתי לגור אצל דודה שלי בחיפה ובינתיים גם אבא הגיע והחלטנו לגור ביחד. עברנו לדרום תל-אביב, לרחוב הקישון, שם אבא מצא עבודה בבית חרושת לצמרים בשם "פֶּרוּץ". המשכתי לגור עם אבא עד שהתחתנתי עם סימנטוב (שמעון, סימון) רזון.

 

 

 

 

סיפורו של בעלי סימנטוב (סימון) רזון

סימון נולד ב- 30.11.1919 בסלוניקי, בנם של שבתאי ולונה (מבית אלגבה) רזון. לסימון היו שלושה אחים: מתתיהו, שלמה ויוסף, ואחות (שמה לא זכור לי). כל משפחתו, מלבד אחיו מתתיהו שעלה לארץ לפני המלחמה עם עליית  הנוער, נספתה בשואה. יהי זכרם ברוך.

משפחת רזון עסקה בתחום הסנדלרות והתגוררה בשכונת 151. לפני המלחמה סימון עבד לצד אביו ואף שירת כחייל בשרות חובה בצבא היווני. עם פלישת הנאצים לסלוניקי, היה סימון ער מאוד למתרחש ואת מה שראו עיניו תרגם באופן חד משמעי לאסון. ביום בו נאספו הגברים היהודים של סלוניקי והועמדו בכיכר החירות חשופים להתעללות (יולי 1942), עמד סימון וצפה על המתרחש מרחוק. הוא החל להזהיר את משפחתו ואת מעגל חבריו לברוח מהעיר, להרים, ליערות, להתרחק ממוקד הסכנות. סימון מאוד ניסה להשפיע על משפחתו לברוח עמו, אולם אביו לא הקשיב לו והיה בטוח שבקרוב ייגמרו האירועים הקשים. סימון לקח את גורלו בידו ועזב את הבית לפני שיהיה מאוחר מידי. הוא ברח להרים באזור מקדוניה והתחבר עם הפרטיזנים. לצדם לקח חלק בפעולות כנגד הגרמנים ואיתם נשאר עד תום המלחמה. משפחתו כאמור, לא שרדה. עם השחרור, כמו רבים, חזר לסלוניקי, זו התקופה שהכרנו.

 

חיי עם סימון

הכרתי את סימון בסלוניקי לאחר המלחמה. כאשר הוא שב לסלוניקי, היה איתו בחור נוסף, חבר טוב שלחם איתו בפרטיזנים, וחבר זה נישא לחברתי הטובה. חברתי הטובה שהתחתנה לא רצתה להיפרד ממני וביקשה מבעלה שיסכים שנגור ביחד, וכך היה. סימון היה מגיע לביקורים בדירתנו וכך הכרנו. אחר כך עליתי לארץ ודרכנו התפצלה.

כשהגעתי לארץ יצרתי קשר עם חברתי, שהתגוררה יחד עם בעלה ויחד עם סימון ברחוב מזרחי. באותה תקופה, "פלשו" מעפילים שהגיעו לארץ, לגגות של בתים בדרום תל-אביב. על הגגות היו חדרי כביסה וסימון וזוג חבריו פלשו לגג כזה, בנו מטבחון קטן והפכו את החדר על הגג לחדר מגורים. הם התגוררו לא רחוק ממני ושוב נפגשתי יחד עם החבורה מסלוניקי. הקשר ביני ובין סימון נעשה רציני יותר. אני אז עבדתי בעבודות משק בית ותפירה, והוא חילק לחם. בערבים הוא הזמין אותי לצאת לקולנוע, לתיאטרון, לבית קפה, ובסופו של דבר, הציע לי נישואין.

בשנת 1948 נישאנו, ממש עם פרוץ מלחמת השחרור, ועברנו לגור יחד בצריף קטן בשכונת פלורנטין. זה היה מקום דל מאוד, עכברים התרוצצות בצריף, אך סימון הצליח להתמודד עם כל דבר. אחרי המלחמה נולדו התאומים שלנו, אליעזר ושבתאי, שניהם נפטרו, ז"ל.

בהמשך החיים עברנו לגור בתל-אביב, נולדו לנו הבנות, אתי ושושי, סימון הפך לעצמאי ועסק בהובלות ואני עבדתי במשך 25 שנים כסייעת לגננת. לפני מספר שנים, בעקבות בתנו אתי, עברנו לגור בראשון לציון.

סימון נפטר בשנת 2015, יהי זכרו ברוך.

Page Creator

אתי לוי

Relation to איבון רזון
Ivon Razon: Daughter

קהילות

משפחה ומכרים

1 משפחה ומכרים
אתי לוי
אתי לוי
עיצוב ובניית אתרים: צוות דורות ממוריאליין,
כל הזכויות שמורות © מרכז מורשת יהדות שאלונקי ויוון, פ"ת 2016