קורפו

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה

יהודי קורפו[

בימי הביניים

בית הכנסת "החדש" בעיר קורפו הוקם במאה ה-19 (צולם עד 2002)

נוכחות יהודים בקורפו נזכרה לראשונה על ידי הנוסע בנימין מטודלה ב-1147 אשר ציין כי פגש באי יהודי בודד בשם יוסף שעסק בצביעת בדים. בתקופת שלטון מלכי נאפולי התגוררו באי כמה מאות יהודים אשר הגיעו מתביי ואולי גם מסיציליה. הם נתקלו ביחס עוין מצד האוכלוסייה הלא יהודית, ועל כן זכו להגנת השלטונות. ב-1406 נכנעו הוונציאנים לדרישתה של משלחת תושבים מהאי, אשר דרשה להצר את צעדיהם של היהודים, ועל היהודים הוטלה החובה לשאתאות קלון צהוב. עוד הוטלו עליהם מגבלות ברכישת קרקעות. עם זאת ב-1408 בוטלה חובת נשיאת הקלון וב-1423 הוסרו המגבלות על רכישת מקרקעין. ב-1425 אילצו הוונציאנים את היהודים להתגורר במספר שכונות בקרב הנוצרים.

ראשית העת החדשה

בשנת 1492 לאחר גירוש ספרד, הגיעו לקורפו יהודים מקרב מגורשי ספרד, בהם גם דון יצחק אברבנאל, וב-1540 הגיעו לאי יהודים רבים מחבל פוליהשבאיטליה ומאתרים נוספים במרחב האיטלקי. המהגרים החדשים נדחו על ידי היהודים הוותיקים שנקראו "גרקה" (יוונים, איטלקית Greca), בשל שאיפתם של הראשונים להכתיב את אורח החיים היהודי, ובשל חששה של הקהילה "הוונית" מקיפוח זכויותיה מדורי דורות. היהודים מאיטליה, שניהלו קשרים הדוקים עם רפובליקת ונציה, הקימו קהילה נפרדת שנקראה "הקהילה האיטלקית" או "קהל קדוש איטליאנו קורפיאטו". שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה, ולכל אחת היה בית כנסת ובית קברות משלה. מרכזה של הקהילה האיטלקית, או ה"פולייזית", היה בין החומות, סמוך למצודה החדשה; בעוד שהיהודים היוונים, אשר שמרו על מורשת "רומניוטית", התגוררו מדרום לעיר העתיקה, במקום שזכה לשם "הר היהודים" (היגוי מקומי: יודאיקו אורוס) או "הבראידה".

בשנת 1537 נהרס בית הכנסת הראשון של הקהילה האיטלקית שכונה "הפולייצה" (איטלקית Poulieza). תחתיו הוקם בית כנסת אחר שכונה "וקיה" (Vecchia - "הישנה") או ה"מדרש". הוא עלה באש ב-1926, והוקם מחדש, אך נהרס בהפצצה הגרמנית ב-1943. לקהילה "היוונית" היה בית כנסת משלהם שכונה "קהל קדוש תושבים", במאה ה-19 הם הקימו את בית הכנסת החדש (Nuova - "נואובה"). והוא מבנה בית הכנסת היחיד הפועל בעיר כיום

העת החדשה

ב-1571 הורו הוונציאנים על גירוש כל היהודים מתחומי הרפובליקה, אך קהילת קורפו ניצלה מהגזרה בשל כך שהוכרה כתורמת ונאמנה לעיר ולאי. ב-9 בפברואר 1602 שוב אולצו היהודים לשאת אות קלון, וב-1622 הם חויבו להתגורר בגטו בצפון-מערבה של העיר העתיקה. בגטו התגוררו גם נוצרים, לא היו בו שערים והוא לא נסגר עם רדת הלילה. עם הכיבוש הצרפתי בשנת 1797 בוטלו כל ההגבלות, וליהודים אף הוענקו מספר פריבילגיות. חלק מהן בוטלו על ידי הבריטים, כאשר כבשו את האי בשנת 1814. היהודים זכו לשוויון אזרחי עם איחוד האי עם ממלכת יוון ב-1864, אך בפועל חיזק האיחוד את הלאומיות היוונית, בדומה ובמקביל לעלייתה בארצות אירופה, ויחד עימה גברה גם האנטישמיות.

הקהילות היהודיות קיימו את כל המוסדות המקובלים, ובהם מערכת חינוךגמילות חסדים וחברה קדישא. במאה ה-19 פעל חוג להוראת עברית באקדמיה היונית, אולם רוב היהודים היו עניים; בית הקברות היהודי היווני הוקם על שטח שניתן לקהילה על ידי פון דר שולמבורג כאות הוקרה על סיוע היהודים בהדיפת המצור הטורקי ב-1716. בסמוך לו שכן בית הקברות הפולייזי שהוקם על שטח שניתן לקהילה על ידי הוונציאנים בתמורה לשטח אחר. הבנים זכו לחינוך בסיסי וקצר בשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה, והבנות לא זכו לחינוך כלל[

יהודי קורפו עסקו בכל משלחי היד, והיו בקרבם יצואני שמן זית, יצרני סבון, ויזמים ופועלים בתעשייה זעירה. מספר אנשי עסקים מקרב הקהילה עסקו ביבוא ויצוא של לולבים ואתרוגים מנמל קורפו; בראשית המאה ה-19 קמו להם מתחרים, שטענו ש"אתרוגי קורפו", כלומר הנסחרים על ידי אנשי קורפו, אינם כשרים. בקרב היהודים היו גם בעלי מקצועות חופשיים כמו רופאיםעורכי דין ונוטריונים, אולם הרוב עסקו במסחר: יבואנים, סיטונאים ובעלי חנויות קטנות, סבלים ורוכלים. במאה ה-19 פעל בעיר בית הדפוס של יוסף נחמוּלי אשר הדפיס דברי דפוס בנושאי דת וחולין. בין היתר הוציא לאור את העיתון "כרוניקה איסראליטיקה" (Cronica Israelitica - איטלקית "כרוניקה יהודית") בין השנים 18611863. מאוחר יותר, בין השנים 18641879 פרסם נחמוּלי את כתב העת "פמיליה איסראליטיקה" (Famiglia Israelitica איטלקית "משפחה יהודית"). הרב לוי פרסם מצידו את העיתון "משה, אנטולוגיה יהודית" (Mosé, Antologia Israelitica) בין השנים 18781885, וב-1899החל מתפרסם ירחון ביוונית בשם "ישראליטה כרונוגראפוס" שנועד לקרב בין היהודים לשכניהם.

היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים לכאורה, אך מתחת לפני השטח התקיימו רגשות אנטישמיים, שהתפרצו ב-1891, כאשר בחצר ביתו של אחד היהודים, התגלתה גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה בשם רובינה סארדה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו ורק התערבות הבישוף מנעהפוגרום, שכונה על ידי יהודי קורפו "הגזרה". עקב כך היגרו כ-3,000 מ-5,000 יהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולת, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים ואף לשווייץ.

המאה ה-20

חיילי הורמאכט, צבא גרמניה הנאצית, בכניסתם לקורפו, אביב 1944

בעיר פעלו שתי אגודות ציוניות - האחת הוקמה בשנת 1906 ונקראה לבסוף "תאודור הרצל", והאחרת קמה ב-1931 וכונתה "אור בא". בשנות מלחמת העולם השנייה עבר האי מיד ליד. תחילה כבשה אותו איטליה הפאשיסטית. לאחר שנכנעה יוון לבעלות הברית, כבשו הנאצים את האי ב-27 בספטמבר1943. שני בתי הקברות חוללו ונהרסו על ידם. וב-8 ביוני 1944 הורו בצו כי על כל יהודי האי להישאר בבתיהם. כמאתיים מהיהודים הצליחו לברוח בו ביום. עם שחר, ביום המחרת, עצרו הגרמנים את כל יתר 1,795 יהודי קורפו בכיכר העיר, וגירשו אותם באסדות לפטרס ומשם לאתונה

יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון נשלחו היהודים ברכבת מיוון למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. בהגיעם לשם, ב-30 ביוני 1944, נשלחו שני שלישים מהם ישירות אל תאי הגזים. השאר הועבדו במפעלי המחנה. רק 121 מהם ניצלו; מיעוטם שבו לקורפו ורובם עלו לישראל. יהודי קורפו שהסתתרו בתקופת המלחמה, חלקם התערו באוכלוסייה המקומית, וחלקם הגרו מן האי. ובשנת 1946 התגוררו בו כ-140 יהודים. בית הקברות היהודי הישן נהרס לגמרי על ידי שלטונות האי ב-1959, וכיום עושה הקהילה היהודית שימוש בבית קברות אחר השוכן בסמוך לבית הקברות הקתולי בעיר.

ב-25 בנובמבר 2001 הוקם בעיר קורפו יד זיכרון ליהודי קורפו שנספו בשואה. כיום מתגוררים בקורפו כ-65 יהודים בלבד




ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.


עיצוב ובניית אתרים: צוות דורות ממוריאליין,
כל הזכויות שמורות © מרכז מורשת יהדות שאלונקי ויוון, פ"ת 2016