רודוס-קו

פרטי הקהילה

סיפור הקהילה

רודוס (עיר)

רודוס
Ρ?δος
Rodi gerb.jpg
Sunset at Rhodes, Greece.jpg
הכניסה לנמל מנדראקי ומצודת "ניקולאס הקדוש"
באור השקיעה
מדינה Flag of Greece.svg  יוון
מחוז דרום הים האגאי
מחוז משנה האיים הדודקאנסיים
ראש העיר חאציס חציפתימיו
שטח 19.481 קמ"ר
גובה 0-25 מטרים
תאריך ייסוד 408 לפנה"ס
אוכלוסייה
 ? בעיר
 ? במטרופולין

50,636 (נכון ל-2011)
80,000
קואורדינטות 36°26′44″N 28°13′26″Eקואורדינטות36°26′44″N 28°13′26″E
אזור זמן UTC +1
http://www.rhodes.gr

העיר רודוס (יוונית Ρ?δοςאיטלקית Rodiטורקית Rodos) היא העיר הגדולה והחשובה באי רודוס, ומשמשת כבירת מחוז דרום הים האגאי וכבירת נומוס האיים הדודקאנסיים ביוון. העיר שוכנת בקצהו הצפוני והצר של האי, והיא מוקפת בים ממזרח, מצפון וממערב. בשנת2001 מנתה אוכלוסיית העיר כ-51,000 תושבים ובאזור האורבאני שלה התגוררו כ-80,000 איש, המהווים רוב מוחלט מ-115,490 תושבי האי.

לאי היסטוריה ארוכה שתחילתה בתקופת האבן החדשה, בשנת 4000 לפנה"ס לערך. אולם, העיר עצמה נוסדה רק בשנת 408 לפנה"ס. ביןהמאה ה-14 למאה ה-16 הייתה העיר למעוזם של ההוספיטלרים. העיר העתיקה של רודוס, שהוקמה בתקופה זו והמשתרעת על שטח של כחמש מאות ושמונים דונם, הוכרזה בשנת 1988 כאתר מורשת עולמית. ב-1522 גירש הסולטאן סולימאן הראשון את ההוספיטלרים מהאי וסיפח אותו לאימפריה העות'מאנית. האי רודוס, כמו האיים הדודקאנסים היו בשליטת האימפריה האיטלקית בין השנים 1912-1948 ורק לאחר מכן הפכו לחלק מיוון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי עליו יושבת העיר יוּשב בתקופת האבן החדשה המאוחרת, בערך בשנת 4000 לפנה"ס, והעיר רודוס נוסדה בשנת 408 לפנה"ס. היא כונתה "דימון רודיאון" (Δ?μου Ροδ?ων), דהיינו "עירם של בני רודוס". כיתוב זה מופיע על סמלה הנוכחי של העיר, המעוצב כמטבע עתיק, ועליו דיוקנו של האל הליוס שפולחנו רווח במקום[1]. במשך כשלוש מאות שנים הייתה העיר למרכז סחר וספנות ולמוקד פוליטי ודיפלומטי[2]. פריחתה לא נפגעה אף שעברה מיד ליד, ונכבשה על ידי קאריה ב-357 לפנה"ס, על ידי הממלכה האחמנית ב-340 לפנה"ס ובידי כוחותיו שלאלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון, כרתה העיר ברית עם תלמי הראשון, ובשנים 305-304 לפנה"ס עמדה בהצלחה במצור בן שנה ששם עליה דמטריוס פוליורקטס (Δημ?τριος Πολιορκητ?ς - "דמטריוס הצר"), בנו של אנטיגונוס מונופתלמוס.

תוכנית המתאר של העיר העתיקה ידועה מממצאים ארכאולוגים, והיא חולקה ל-36 גושי בנינים אחידים באורך של 47.70 מטר וברוחב של 26.50 מטר. בכל גוש היו שלושה בתים, ורחובות ברוחב של חמישה עד שישה מטרים חצצו ביניהם. העיר הצטיינה במערכות לאספקת מיםולפינוי ביוב. רודוס נודעה, בין היתר, בזכות הקולוסוס מרודוספסלו הענק של אל השמש הליוס ואחד משבעת פלאי תבל, שנישא לגובה של כ-34 מטר בכניסה לנמלה. הפסל הוקם בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס לציון הדיפת המצור ששם דמטריוס פוליורקיטיס על העיר[3], וקרס בשנת 226 לפנה"ס כתוצאה מרעידת אדמה.

רודוס נכבשה על ידי הרפובליקה הרומית בשנת 164 לפנה"ס[4], אך המשיכה ושגשגה עד המאה ה-1 לפנה"ס, ושמשה כמרכז מדעאומנותולימוד, בין היתר לתורת הנאום. לפי מעשי השליחים, פקד שליח פאולוס הקדוש את העיר:

"ויהי כאשר נפרדנו מהם ונרד באניה ונבוא דרך ישרה אל קוס וממחרת אל רודוס ומשם אל פטרה".

– מעשי השליחים, 21, 1[5]

בתחילת התקופה הביזנטית איבדה העיר מחשיבותה, אך שימשה כמקום מושבו של בישוף וכמאחז צבאי.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצור העות'מאני על רודוס ב-1480 (ציור מ-1481)

בשנת 620 נכבשה העיר למשך זמן קצר על ידי האימפריה הסאסאנית. בהמשך המאה נכבשה על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף מבית אומיהמועאויה הראשון. הערבים שלטו ברודוס משך זמן קצר[6], ולאחר מכן שב האי לשלטון ביזנטי. במאות שלאחר מכן, הצטמצם שטחה של העיר והיא הוקפה בביצורים חדשים. שטחה חולק לשני חלקים - האחד יועד לאצולה והאחר ליתר התושבים. לאחר מסע הצלב הרביעי וכיבוש קונסטנטינופול, שלטו בעיר שליטים מקומיים, ובהמשך היא ידעה תקופות שלטון קצרות של הרפובליקה של ונציההרפובליקה של ג'נובההאימפריה של ניקאה והסלג'וקים.

לאחר כיבוש עכו ב-1291 וסילוק הצלבנים מארץ ישראל, עבר מרכז הכוח של ההוספיטלרים לקפריסין, אך הם הבינו עד מהרה כי מאזן הכוחות במקום אינו פועל לטובתם, וחיפשו אחר אי אחר שיוכלו לשלוט בכולו. בשנת 1309 רכשו ההוספיטלרים את רודוס, ואימצו את השם "אבירי רודוס". רודוס שבשליטת ההוספיטלרים החזיקה מעמד משך יותר ממאתיים שנים, ותפקדה כמעוז נוצרי כנגד העות'מאנים.

בתקופה זו הורחבו ביצוריה של העיר וחוזקו. בעיר הוקמו בית חוליםארמון ומספר כנסיות בסגנון גותי ובסגנון אדריכלות הרנסאנס. תוואי רחובותיה של העיר ההיסטורית נשמר, וכך גם חלוקתה לשני חלקים שביניהם חצצה חומה פנימית. בחלק הצפוני שכנו ארמון הגראנד מאסטר, הכנסיות החשובות, בית החולים, מעון הבישוף הקתולי ואכסניות האבירים. בחלק הדרומי התגוררה האוכלוסייה המקומית, ובו שכנו השוק, מספר כנסיות נוספות ובתי כנסת. למרות היריבות בין האבירים לעות'מאנים המסחר בעיר שגשג, ויחסי האבירים והאוכלוסייה המקומית היו טובים. האבירים הקימו ארכיון שהועבר עימם למלטה במאה ה-16, ואשר השתמר עד היום[7]. ההוספיטלרים הצליחו להדוף מצור ממלוכי על העיר ב-1444, ובחודש מאי 1480 הושמה העיר במצור שוב, הפעם על ידי כוח צבאי שמנה כ-100,000 חיילים עות'מאנים[8]. שלוש התקפות מוצלחות ביוני וביולי אותה שנה איימו להכריע את האבירים, ביצורי העיר ניזוקו באופן קשה, והטורקים תפסו עמדות על חלק מהם. אולם הכרזתו של מפקד הצבא העות'מאני על כך שכל רכושה של העיר יעבור לאוצרו של הסולטאן מהמט השני והאיסור על מעשי ביזה, גרמו להתמרמרות קשה בקרב החיילים, וחלקם אף נטש את עמדותיהם. המצור הסתיים זמן קצר לאחר מכן והעיר ניצלה מכיבוש.

הכיבוש והתקופה העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים יניצ'רים בעת המצור על רודוס ב-1522
מפת העיר מ-1597
מבנה שוק הנמל

42 שנים לאחר כישלון המצור העות'מאני הראשון על העיר, שבו כוחותיו של סולימאן הראשון וצרו על רודוס. המצור החל ב-26 ביוני 1522, וכוח צבאי של 140,000 לוחמים הגיע לאי בכ-400 ספינות[9]. מולם נצבו 650 אבירים בראשו של כוח צבאי כולל שמנה כ-7,000 איש[10]. חודש לאחר מכן הגיע הסולטאן לרודוס כדי לפקד בעצמו על הקרב. הטורקים חסמו את הכניסה לנמל, הפגיזו את העיר בתותחים שהוצבו על היבשה סביב לה, וערכו התקפות חיל רגלים על חומותיה. ב-4 בספטמבר 1522 התפוצץ מחסן תחמושת מתחת ל"שדרה" האנגלית בחומה הדרומית של העיר, וקטע באורך של 11 מטר ממנה קרס וסתם את החפיר שבחזיתה. שלוש התקפות טורקיות נערכו במקום זה אך שלושתן נהדפו. מתקפות טורקיות רחבות היקף נערכו גם ב-24 בספטמבר[11] ובחודשנובמבר, אך המצור לא הוכרע. שני הצדדים היו מותשים, ובעקבות הכרזתו של הסולטאן כי יערוב לחיי התושבים אם העיר תיכנע, התקיים משא ומתן בין הצדדים הניצים בין ה-11 ל-13 בדצמבר 1522. המגעים כשלו וההתקפה העות'מאנית התחדשה. ב-17 בדצמבר הצליחו העות'מאנים לכבוש את "שדרת" ספרד, והגנת העיר הפכה לבלתי אפשרית. ב-22 בדצמבר 1522 נכנעו האבירים, ותנאי הכניעה היו מפליגים בנדיבותם. ניתן להם פרק זמן של 12 ימים לעזוב את האי והותר להם לקחת עימם את נשקם ואת אוצרותיהם. הסולטאן אף התיר לאוכלוסייה המקומית לעזוב את האי במשך שלוש שנים שלאחר מכן, והעניק פטור ממיסים לנותרים למשך חמש שנים. ב-1 בינואר 1523 יצאו 180 האבירים ששרדו וכמה אלפי מתושבים את העיר, ועזבו את רודוס לסיציליהולאחר מכן למלטה באמצעות ספינות שהעמיד הסולטאן לרשותם.

עם זאת, האוכלוסייה היוונית שנותרה בעיר הוכרחה לפנותה ולעבור להתגורר מחוץ לה, וכך נוסד הרובע שהיה לימים לעיר המודרנית. העיר איבדה את חשיבותה ונותרה כמרכז לאי רודוס ולאיים הסמוכים לו בלבד[12]. העות'מאנים תיקנו את הנזקים בחומות העיר, הפכו את הכנסיות החשובות למסגדים, והקימו בעיר מסגדים נוספים, מרחצאות ובתי מידות. הם עיטרו את בתי העיר בסגנונם, אם כי לא פגעו בעיטורים שהותירו אחריהם האבירים, ובבתים רבים נוספו בתי מרחץ ומרפסות עץ בחזית. עם שקיעתה של האימפריה העות'מאנית במהלך המאה ה-19, הוזנחו העיר ובניניה, ומספר רעידות אדמה פגעו בה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת איטליה-טורקיה ב-1912 כבשו האיטלקים את הדודקאנסים, וב-1923 הקימו בהם את מושבת "איי הים האגאי האיטלקים" (Isole Italiane del Egeo) שבירתה בעיר[13]. האיטלקים הרסו חלק ניכר מהמבנים העות'מאנים והפכו את בתי הקברות העות'מאני והיהודי לגנים שהקיפו את חומות העיר העתיקה. בתקופה זו שופרה התשתית העירונית, והוקמו כבישים ומערכת לאספקת חשמל. פניה של העיר שמחוץ לחומה שונו באופן מקיף בהתאם לתוכנית אב חדשה[14], והאיטלקים הקימו בה מבנים רבים שחלקם הושפעו מהאדריכלות הפשיסטית (ראו להלן). האיטלקים אף פעלו רבות בתחומי העיר העתיקה, אך פעולותיהם שם נחשבות כיום לסרות טעם מבחינה אדריכלית והיסטורית[15]. הם הקימו את ארמון הגראנד מאסטר כמעט מחדש, ועיצבו אותו בהתאם למה שנתפס בעיניהם כאדריכלות ימי הביניים. הם התייחסו בביטול לאלמנטים אדריכליים עות'מאניים ונהגו להסירם, ובנוסף, בשנת 1924, הם פרצו בחומה את "שער החירות" (Π?λη της Ελευθερ?ας, או "שער הים" - Θαλασσιν? Π?λη) הסמוך לרציף הנמל.

במלחמת העולם השנייה שימש האי כבסיס צבאי מבוצר שממנו ניסו האיטלקים לבסס את חזונו של בניטו מוסוליני להקמת אימפריה ים תיכונית. לאחר כניעתה של איטליה לבעלות הברית ב-8 בספטמבר 1943, נעשה ניסיון בריטי, כחלק ממערכת הדודקאנס, להצניח במקום צנחנים שיחברו אל 40,000 החיילים האיטלקים ששהו במקום, ויחזיקו מעמד כנגד הוורמאכט. הגרמנים הגיבו במהירות וכבשו את האי בתחילת ספטמבר 1943. ב-2 בפברואר וב-15 באפריל1944 הופצצה העיר מהאוויר על ידי חיל האוויר המלכותי[16], הפצצות שעלו בחיי אדם ובהרס רב, אך הגרמנים החזיקו באי עד סוף המלחמה. הכיבוש הגרמני המיט אסון על יהודי רודוס, 1,673 מהם נשלחו לאושוויץ, ורק 151 מאלה שרדו. לאחר המלחמה הושלט באי משטר צבאי בריטי, וב-1948 הוא הועבר לשליטת יוון.

העיר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר היא יעד תיירותי פופולרי, וכלכלתה נסמכת על התיירות, המסחר והשירותים, נוסף למעמדה כבירת הנפה והמחוז. במהלך חודשי הקיץ נערכים בעיר בזה אחר זה מספר פסטיבלים המוקדשים לאומנות, לקולנוע, לתיאטרון ומחול, למוזיקה, להיסטוריה ולנוער וספורט[17]. עוד מתקיים בעיר פסטיבל "הוורד" לתרבות ימי הביניים, ובעיר פועלים "המוזיאון לאומנות יוונית מודרנית" (Μουσε?ο Νεοελληνικ?ς Τ?χνης), "המוזיאון הארכאולוגי של רודוס" (Το Αρχαιολογικ? Μουσε?ο της Ρ?δου - ראו להלן) ותזמורת סימפונית ותיאטרון עירוניים.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נמל התעופה הבינלאומי רודוס דיאגורס (Κρατικ?ς Αερολιμ?νας Ρ?δου, Διαγ?ρας) שוכן ממערב לעיר, ובו מסלול טיסה בודד (07/25) באורך של 3,260 מטר המקביל לחוף הים[18]. השדה נחנך בשנת 1977 והחליף את שדה התעופה המיושן השוכן שלושה קילומטרים מדרום לו. הוא נחשב לשדה הרביעי בגודלו ביוון מבחינת היקף תנועת הנוסעים בו. שירותי ספנות פועלים בין רודוס למספר איים וערים ברחבי יוון, כמו גם אל העיר הטורקית השכנה מרמריס. בעיר ופרבריה פועל שירות תחבורה ציבורית המופעל על ידי חברת "רודא" (ΡΟΔΑ), בעוד שקווי האוטובוס מהעיר ליתר חלקי האי מופקדים בידיו סניף רודוס של חברת האוטובוסים הארצית "ק.ט.א.ל" (Κ.Τ.Ε.Λ. Ρ?δου Α.Ε)[19].

חינוך וספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת הים האגאי (Πανεπιστ?μιο Αιγα?ου) שוכנת בעיר, ומ-1995 פועל בה "המרכז להכשרה מקצועית של נפת הדודקאנסים" (Κ?ντρο Επαγγελματικ?ς Κατ?ρτισης Νομο? Δωδ/σου). בעיר שני מועדוני כדורגל ("א.ס. רודוס" - Α.Σ. Ρ?δος, ו"פ.א.ו. דיאגוראס" - Π.Α.Ο Διαγ?ρας) ומועדון הכדורסל "א.או. קולוסוס רודוס" (Α.Ο. Κολοσσ?ς Ρ?δου) המתחרים ברמה הארצית, ומאז שנת 2007 נערכת בה אחת התחרויות בסבב אליפות העולם בטריאתלון [20].

אתרי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר ימי הביניים ברודוס
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Rhode Entrée du Palais.jpg
שער הכניסה לארמון הגראנד מאסטר ברודוס
מדינה Flag of Greece.svg  יוון
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 2,45
קואורדינטות 36°26′00″N28°13′00″E 
מפת העיר העתיקה

RhodesUmgebungKarte.png

עיר ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע מחומת רודוס

חומות העיר העתיקה כבר ניצבו על כנן כאשר ההוספיטלרים הגיעו לרודוס, אך הם בנו אותן כמעט מחדש. אורכן של החומות הוא כארבעה ק"מ, עוביין עומד על 5.3 מטרים ועומק החפיר סביבן הגיע במקומות מסוימים ל-20 מטר. החומות המבוצרות מקיפות העיר העתיקה (מפה - 1) מדרום, ממזרח וממערב ומצידה הצפוני הפונה אל נמל מנדראקי, הוקמה חומה צנועה יותר. החומות חולקו ל"שדרות", וכל קבוצה אתנית מאלה שהרכיבו את המסדר ואשר כונו "לשונות" (Langues), הייתה אחראית על התחזוקה ועל ההגנה של אחת מהן. השדרות כונו על שמן של איטליהאוברן,אנגליהגרמניהפרובאנס וספרד, שהתפצלה ב-1462 לקסטיליה ולאראגון. החומות תוחזקו באופן מתמיד, ובשלב האחרון נוספו להן עמדות תותחים.

העיר חולקה לשני חלקים על ידי חומה פנימית שכיום אינה קיימת. החלק הצפוני שכונה "קולאכיום" (Collachium; Κολ?κιο) או "המצודה" (Chateau, Chastel, Castrum, Castellum או Conventus), יועד למגורי האבירים ולמבני הציבור החשובים. אל הקולאכיום הוביל שער אמבואז (Π?λη Amboiseς) בפינה הצפון-מערבית של העיר. השער הוקם ב-1512 וגשר הרמה מעל החפיר מוליך אליו. השער נפתח אל חצר הארמון, ובה ניצב ארמון ראש המסדר או "ארמון הגראנד מאסטר" (Παλ?τι του Μεγ?λου Μαγ?στρου), הנחשב למבנה המוכר ביותר ברודוס העתיקה. הוא הוקם במאה ה-14 במקום בו ניצבה מצודה ביזנטית קדומה מהמאה ה-7. המבנה דומה יותר למצודה הערוכה סביב חצר פנימית שלאורכה ארקאדה מאשר לארמון. המבנה הוקף בחפיר משלו, ומתחת לו נחפרו שלוש קומות אחסון. המבנה ניזוק חלקית במאה ה-15 כתוצאה מרעידת אדמה ועקב המצור הטורקי. הטורקים הפכו את המבנה לבית כלא ועובדה זו גרמה להרס שכיות חמדה שהיו בארמון, חלק ממנו הושמד בהתפוצצות מחסן תחמושת שאוכסן בכנסייה הסמוכה ב-1856. האיטלקים הקימו חלקים ניכרים מהמבנה מחדש בסגנון שחיקה את סגנון המאה ה-16, והוא שימש כמעון הנציב וכבית קיץ למלך ויטוריו אמנואלה השלישי ולבניטו מוסוליני אחריו. כיום משמש המקום כמוזיאון לתולדות העיר. במוזיאון פסיפסים מהתקופה היוונית המאוחרת שחלקם הובאו אליו מהאי קוס.

החצר הפנימית של ארמון הגראנד מאסטר

מהארמון מוליך רחוב האבירים (Οδ? των Ιπποτ?ν), רחובו הראשי של הקולאכיום, מזרחה, וסביבו ניצבים הבתים והאכסניות ששימשו כל אחת מהקבוצות האתניות או "הלשונות" של האבירים. הרחוב מסתיים במבנה בית החולים ובכנסייה המוקדשת לבתולהכנסיית הבתולה של המצודה (Εκκλησ?α της Παναγι?ς του Κ?στρου) הוקמה ככנסייה יוונית אורתודוקסיתבמאה ה-12 וצורתה כשל צלב יווני. האבירים הסבו אותה לקתדרלה קתולית וחיברו את חלקה המזרחי הסמוך לים אל הביצורים. הטורקים לאחריהם הפכו את המבנה למסגד, ולאחר סיום השלטון העות'מאני היא שבה לייעודה המקורי. בית החולים של האבירים (Νοσοκομε?ο των Ιπποτ?ν) הוקם על ידי האבירים ב-1440 ובנייתו נשלמה ב-1489[21]. בקומתו הראשונה של המבנה הבנוי סביב חצר פנימית שלאורכה ארקאדה, שכנו חנויות ואילו בית החולים עצמו שכן בקומה השנייה, שגם היא עוצבה בצורת ארקאדה. בקומה זו שני אולמות ששמשו לאשפוזוגומחות לחולים בבידוד. כיום שוכן במבנה המוזיאון הארכאולוגי של רודוס (Το Αρχαιολογικ? Μουσε?ο της Ρ?δου), והפריט הידוע ביותר המוצג בו הוא פסל "אפרודיטה מרודוס" ממאה ה-2 לפנה"ס.

רחוב האבירים

מעבר לבית החולים שוכן הנמל ההיסטורי ששימש את האבירים (מפה - 5), ושרשרת פלדהסגרה על הכניסה אליו בין שובר הגלים לרציף המערבי. על הרציף ניצבה בעבר "מצודת נייאק" (Naillac), שהוקמה בין השנים 1395-1421, אך קרסה ב-1863. על שובר הגלים של הנמל ניצבות שתי טחנות רוח.

מדרום לקולאכיום, שכן חלקה האחר של העיר, אשר נועד ליתר האוכלוסייה, וכונה "העיר" (ville, burgus, אוburgum ). בחלקה המזרחי של העיר השתרע הרובע היהודי ("הג'ודריה") וחלקה המערבי היה לימים לרובע הטורקי. ברובע היהודי שוכן כיום רק בית כנסת אחד, בית כנסת קהל שלום, ולצידו בית קברות יהודי קטן. בית הכנסת הוקם במאה ה-12, אך נהרס בעת המצור העות'מאני והוקם שוב לאחריו. לוג'יית הסוחרים הסמוכה שהוקמה בראשית המאה ה-16, שימשה הן כמקום מפגש והן כמוסד בוררות בין סוחריםברובע הטורקי שוכן מסגד מוסטאפה פאשה (Τζαμ? του Μουσταφ? Πασ?; Mustafa Pa?a camii) מהמאה ה-16 ולצידו בית המרחץ החדש (Yeni Hammam) שזכה לשמו בשל כך שהיה בית המרחץ השני שהקימו העות'מאנים בעיר. סמוך למקום ניצב מסגד סולימאן המפואר (Τζαμ? του Σουλε?μ?ν του Μεγαλοπρεπο?ς; Muhte?em Süleyman camii) השוכן במבנה מ-1809 שהוקם במקום בו ניצב מסגד מתקופת סולימאן הראשון. בעברו שימש המבנה כנסיית השליחים.

עיר ימי הביניים הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, ובנימוקים להכרזה נכתב, בין היתר, כדלקמן:

"העיר העליונה (הקולאכיום) עם ארמון הגראנד מאסטר, בית החולים ורחוב האבירים, היא אחד המתחמים העירוניים היפים ביותר מהתקופה הגותית. בעיר התחתונה מתקיימת אדריכלות גותית לצד מסגדים, בתי מרחץ ציבוריים ומבנים אחרים מהתקופה העות'מאנית".[22]

בתחומי העיר העתיקה מתגוררים כיום כ-2,500 תושבים[23].

העיר שמחוץ לחומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצפון לעיר העתיקה שוכן נמל מנדראקי (Μανδρ?κι; מפה - 4) המשמש כיום כנמל הנוסעים של העיר. ממנו יוצאים קווי ספנות לאיים הסמוכים, לטורקיה ולמספר ערים ברחבי יוון. משני צדדיה של הכניסה לנמל הקימו האיטלקים שני עמודים שעליהם ניצבים פסלי איילים המסמלים את האי. לפי המסורת העמודים מסמנים את המקום בו ניצבו רגליו של הקולוסוס, אך כיום הסברה היא שהפסל ניצב למעשה בצידו האחד של הנמל. על שובר הגלים ניצבות שלוש טחנות רוח ובקצהו הצפוני שוכנת "מצודת ניקולאס הקדוש" (Φ?ρος του Αγ?ου Νικολ?ου) שהוקמה ב-1464.

בעיר החדשה שלאורך המזח המערבי של נמל מנדראקי (מפה - 2), מספר מבני מידות שבנו האיטלקים, ובהם בנייני בנק יווןבית העירייהבית הדואר ומשרדי נפת הדודקאנסים מ-1927 ששימשו בעבר כלשכתו של הנציב האיטלקי. כנסיית הבשורה (Εκκλησ?α του Ευαγγελισμο?) שוכנת על קו המים ולצידה מגדל פעמונים רבוע הנושא גם שעון ובראשו גג רעפים אדום. מבנה שוק הנמלהחליף את הבזאר והוקם בסגנון המשלב אלמנטים של אדריכלות מזרחית (ראו תמונה לעיל). עוד הוקם בעיר מלון השושנים (Grande Albergo delle Rose), שבו נערכו בשנת 1949 השיחות לקראת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. כיום שוכן במבנה הקזינו של רודוס. במקום שוכן גם המבנה העות'מאני המקורי של מסגד מוראט ראיס (Τζαμ? του Murat Reis, Murat Reis camii).

ממערב לעיר החדשה, על הר סטפנוס הקדוש (λ?φο του Αγ?ου Στεφ?νου), המכונה גם הר "סמית'" (Monte Smith) על שמו של האדמירל האנגלי סידני סמית, שוכנים שרידיו המעטים של האקרופוליס של רודוס (מפה - 3). האזור שהיה חלק מהעיר בתקופת יוון העתיקה שוחזר על ידי האיטלקים, ובו שרידי תיאטרון יווניאצטדיון ומקדשים לאפולו, לזאוס ולאתנה.

יהודי רודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת "קהל שלום" ברודוס

נוכחותם של יהודים ברודוס נזכרה לראשונה אגב המצור העות'מאני ב-1480, אך רוב היהודים הגיעו לעיר לאחר גירוש ספרד ב-1492, חלקם דרך סלוניקי, וייסדו במקום קהילה יהודית ספרדית. השלטון העות'מאני היטיב עם היהודים ואיפשר להם להמשיך ולהתגורר בין חומות העיר, דבר שנאסר על הנוצרים. ברובע היהודי ("ג'ודריה" - La Juderia) פעלו שישה בתי כנסת וכן ישיבות, והיהודים עסקו בכל המלאכות, ובכלל זה מסחררפואה, ייצור כלי נשקאריגהועוד. בית הקברות היהודי שכן ברובע היהודי, אך בשנות ה-30 של המאה ה-20 ייסדו האיטלקים בית קברות יהודי חדש מחוץ לחומות העיר העתיקה[24].

בשנת 1887 מנתה הקהילה כ-2600 איש מתוך 30,000 תושבי העיר[25]. כשהגיע השלטון העות'מאני באי לסופו, ירדה גם הקהילה היהודית מגדולתה, ורבים מהיהודים עזבו את האי. בשנת 1920 היגרו קבוצות יהודים מרודוס לקונגו הבלגית, לדרום אפריקה ולרודזיה, ובשנת 1931 נוסד בית כנסת ספרדי בסולסברי.

לאחר הנהגת חוקי הגזע באיטליה ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כ-4,000 מ-6,000 יהודי רודוס עזבו אותה. כשהגרמנים כבשו את האי, הם ריכזו 1,673 מיהודי הקהילה בכיכר המרטירים שברובע היהודי ב-24 ביולי 1944, ושלחו אותם באוניות לאתונה ומשם לאושוויץ. בודדים שרדו את הגירוש ורק 151 מהמגורשים שרדו את השואה[26]. הקונסול הטורקי סלאחטין אולקומן (Selahattin Ülkümen), הצליח להציל 42 יהודים, בטענה שהם אזרחים טורקים או בעלי זיקה לטורקיה.

בית כנסת קהל שלום עדיין פועל בעיר במבנה משנת 1577, ובעזרת הנשים שלו שוכן מוזיאון קטן לתולדות הקהילה היהודית. בעיר חיים כיום כ-40 יהודים בלבד[27].

ערים תאומות




ספרים ומסמכים(0)

There are no books yet.

אלבומי תמונות

There are no photo albums yet.


עיצוב ובניית אתרים: צוות דורות ממוריאליין,
כל הזכויות שמורות © מרכז מורשת יהדות שאלונקי ויוון, פ"ת 2016